מצורע

יד, ח: וגלח את שערו- דומה לדין אשת יפת תואר, בה כתוב "וגלחה את ראשה ועשתה את צפרניה" (דברים כא, יב). השיער והציפורניים הם איברים מתחדשים אשר נוהגים להסירם מדי זמן מה. במקרי מצורע ואשת יפת תואר, מסירים אותם לשם התנתקות מלאה מן הטומאה לפני הטהרה.

יד, יד: ונתן הכהן על תנוך אזן המטהר הימנית- כמו שעשה משה לאהרן ובניו בימי המילואים. לאחר שמונת ימי המילואים הכהנים עלו בקדושתם והחלו לתפקד ככהנים. גם המצורע, לאחר שמונת ימי הטהרה, עולה בקדושתו. הוא מפסיק לטמא ורשאי לחזור לחיים הרגילים במחנה.

יד, טז: והזה מן השמן באצבעו שבע פעמים לפני ה'- היזה כלפי כיוון קודש הקדשים. גם בפרה אדומה כתוב, לאחר שהוציאה לשחטה מחוץ למחנה, "והזה אל נכח פני אהל מועד מדמה שבע פעמים" (במדבר יט, ד). זהו הרקע למנהג העתיק, שמוזכר כבר אצל דניאל בספרו (ו, יא), להתפלל לכיוון הקודש אף שמרוחקים ממנו.

יד, יז-יח: ומיתר השמן… והנותר בשמן- בנוסף לכל המעשים הרבים הנזכרים בתורה אשר נעשים בלוג השמן, לפי המשנה בזבחים (י, ח) נותר לבסוף עוד שמן, והוא היה נאכל לכהנים.

יד, יט: את החטאת… את העולה- החטאת היא הכבשה והעולה היא הכבש השני.

יד, לא: את אשר תשיג ידו את האחד חטאת- בשונה מקרבן עולה ויורד, אין בדיני קורבן טהרת המצורע אפשרות לקרבן דלי דלים אשר יכולים להביא סולת. בקורבן עולה ויורד, הסולת מכונה 'חטאת'. מכאן שהמניעה בקורבן מצורע להגיש סולת, אינה משום שהסולת אינה יכולה להיות מוקרבת כחטאת, אלא שאינה יכולה להינתן בתורת עולה.

יד, לו: וצוה הכהן ופנו את הבית… ולא יטמא כל אשר בבית- הצרעת אינה טומאה שנובעת מהנגע עצמו, אלא רק מיחס החברה אליו, אשר מוחלט לפי פסיקת הכהן.

יד, מט: ולקח לחטא את הבית שתי צפרים- 'לחטא' משמעו ביטול החטא. בתחילת פרקנו, בטהרת צרעת הגוף נאמר: "ולקח למטהר שתי צפרים…". שם לא נאמר 'לחטא', מכיוון שבניגוד לכפרת הבית שנעשית בשתי הציפורים בלבד, השלמת כפרת המיטהר מצרעת הגוף נעשית בקרבנותיו ביום השמיני. לכן בעת לקיחת הציפורים הוא אינו אלא ה'מטהר', ואין לומר שבכך הכהן מחטא אותו.

טו, ב: איש כי יהיה זב מבשרו- שורש 'זוב' מציין יציאת נוזל, כמו בפסוקים "ארץ זבת חלב ודבש" (שמות יג, ה), "מים מצור הזיל למו, ויבקע צור ויזבו מים" (ישעיהו מח, כא). זב קרוי מי שיצא נוזל ממקורו, כפי שמתאר בפסוק הבא את המקרים בהם ידוע שכך הוא, "רר בשרו את זובו או החתים בשרו מזובו".

טו, כד: ותהי נדתה עליו- נדה היא אב הטומאה היחיד שמטמא את השוכב עמה לטמא כמותה. יחסי האישות מערבים את השוכבים זה בזה עד שמטמאים כאחד.