בחוקותי

כו, ה: והשיג לכם דיש את בציר- מרוב שפע, בהגיע שעת הבציר עדיין תעסקו בדיש, על דרך דברו בפסוק י: "וישן מפני חדש תוציאו".

כו, מא-מב: ואז ירצו את עוונם וזכרתי את בריתי יעקוב- העונש שתואר לעיל מזכיר במידה רבה את גלות מצרים ממנה רק יצא העם. גם אז, לפני הגאולה, ה' אומר למשה שזכר את בריתו עם האבות. על סמך זאת, נראה שגם גלות מצרים באה כעונש לבנ"י על מכירת יוסף.

כז, ב: איש כי יפליא נדר- הנדר מקדש את הבהמה לאלתר והבעלים חייב להביאה לקורבן. מעשים רבים בקרבנות חייבים להיעשות בקדושה, מפני שהם כולם חלקים ממהות הקרבן: ההקדשה, השחיטה, זריקת הדם והאכילה. חלות קדושת הקרבן מיד לאחר הנדר אוספת את הרוח הטובה שהביאה את האדם לנדור להיות חלק אינטגרלי ממושג הקרבן.
בערכך- שורש מרובע הבא מ'ערך' שהוכפל סופו כמו רענן, שאנן, אמלל. ישנן דוגמאות במקרא גם להכפלת שתי האותיות האחרונות של השורש, כגון 'ירקרק', 'אדמדם', 'חברבר', 'סחרחר' (כיום גם משתמשים ב'סחרר').

כז, ח: ואם מך הוא מערכך… על פי אשר תשיג יד הנודר יעריכנו הכהן- זהו המקור לשאלת חכם לביטול/שינוי נדר לפי הצורך באמצעות היתלות על חריגה במציאות.
למעשה, המשנה קבעה כי 'השג יד בנודר' (ערכין ד, א). אין להתייחס כלל לערכו של הנערך אלא אך ורק למצבו הכלכלי של המעריך.

כז, ט: כל אשר יתן ממנו לה' יהיה קדש- בסוף הקללות אמר הכתוב "ולא געלתים לכלתם להפר בריתי אתם" (כו, מד). כורת הברית מחוייב לקיימה בכל המקרים. לכך נוסף פרקנו בסוף ספר ויקרא, להציג את האפשרות המקבילה מצד האדם כלפי ה', בצורת הנדר אותו הנודר הפליא, הפקיע, משאר המציאות המשתנה, ואותו יקיים בכל מחיר.

כז, י: לא יחליפנו- אף שהתורה מאפשרת התנדבות, גם בתחום זה שרירים הסדר והדקדקנות כבשאר הלכות עבודת הקודש.

כז, יג: ואם גאל יגאלנה ויסף חמישתו- גם כאן, כמו בדיני אשם בפרשת ויקרא, יש מקום לתת פעמיים מעשר לה' על מנת להראות שהוא הריבון על קנייננו. מעשר אחד שנותן לה' בכל מקרה על כל רכוש שלו, ומעשר שני מביא כנגד כך שלוקח מה' את המוקדש לו.

כז, כ: ואם לא יגאל את השדה ואם מכר את השדה לאיש אחר לא יגאל עוד- לולא אור התורה שבע"פ, לא היינו מוצאים הסבר המניח את הדעת לדיני שדה הקדש. שהרי הדין המשתקף במשנה במסכת ערכין בפרקים ז וח, על אף תוספותיו על הכתוב, הוא עומק פשוטו. ואלו עיקרי הדין המסורתי: ערך שדה הקדש בתחילת היובל, חמישים סלעים, פוחת עם חלוף הזמן בשער של סלע ופונדיון לשנה; הגאולה היא "על פי השנים הנותרות" ואין גאולה לחצאי שנים; אם מאת גזבר ההקדש גאל את השדה איש אחר, ביובל היא יוצאת לכהנים; אם לא נגאלה השדה, הכהנים משלמים להקדש דמי שוויה וזוכים בה.
הפירוש המסורתי מעלה שתי קושיות גדולות. קושיה ראשונה: מפסוקים יז ויח, "אם משנת היבל יקדיש שדהו כערכך יקום. ואם אחר היבל יקדיש שדהו וחשב לו הכהן", משמע שנדרשים לחשב את ערך השדה בשעת ההקדשה ולא בשעת הפדיון. על כן הסתפקתי אם לטעון שערך השדה אינו פוחת עם השנים, אלא נשאר כפי שהיה בשעת הקדשתו (ועל פי רוב ערכו, כך רבות השנים שנותרו לגאלו). אלא שאם נאמר כך, יוצא שלאחר זמן מעת ההקדשה, שדה הקדש נעשה יקר משדה מקנה, ונשאלת השאלה, על איזו מציאות מדבר פסוקנו "ואם מכר את השדה לאיש אחר"? מובן מדוע הבעלים ירצה לגאול שדהו, כדי שישוב אליו ביובל, אבל מיהו האיש האחר שיגאל שדה מעבר לדמי שוויו? קושיה שנייה: לפי פירוש חז"ל, הנושא של המילים "ואם מכר" הוא גזבר המקדש שמכר את השדה, ופסוקנו בא לומר שאם נמכר השדה, הוא חוזר ביובל לכהן. פירוש זה מתבסס על כך שמובן כי לא הבעלים מכר את השדה, שהרי לא גאלו, אלא הגזבר, שהשדה היה ברשותו, הוא שמכרו. המגבלות בנקיטת פירוש זה הן שהגזבר כלל לא מוזכר בפסוק (אף אין רמז לחילוף נושא הפעלים 'יגאל' ו'מכר'), וכן לא מוזכרת בתורה קצבה, והרי הגזבר יכול למכור את השדה מיד לאחר שיוקדש כדי שיזכו בו הכהנים ביובל. דעת שד"ל היא שהפסוק מדבר במי שלא גאל שדהו בתוספת חומש, אלא קנה אותו בדמיו בלבד, ומכרו לאחר, ועל כך קנסה אותו התורה שלא יחזור אליו שדהו ביובל. בפירוש זה השתדל שד"ל לבטל את הקנס כאשר הבעלים לא אשם. אתמוך בפירושו בכך שכבר מצינו שקנסה תורה קנס גדול דווקא לאחר מכירה אצל הגונב שור או שה. אולם לפי פירושו, הקנס המתואר בפסוקנו הוא עצום ואינו בא לחזק אלא שמירה על קנס אחר (החומש עצמו).
המשנה בערכין (ח, א) אומרת "המקדיש את שדהו, בשעה שאינה יובל, אומרים לו: פתח אתה ראשון, שהבעלים נותנים חומש, וכל אדם אינו נותן חומש. מעשה באחד שהקדיש את שדהו מפני רעתה, אמרו לו: פתח אתה ראשון, אמר: הרי היא שלי באסר… אמר לו: הגיעתך! נמצא מפסיד אסר, ושדהו לפניו". כמה קושיות פותרת משנתנו! 1. נמצא שמיד לאחר הקדשת השדה, פתחו במכירה פומבית שלה (מכיוון שאין היובל נוהג, אין ערך קבוע לשדה אלא הוא יקבע לפי הביקוש). מכאן מיושבים דברי רש"י שפירש את פסוק יח "ואם אחר היובל יקדיש שדהו וחשב לו הכהן" כמדבר על זמן גאולת השדה, שהרי ההקדשה והגאולה סמוכים. מסתבר שלא לחינם הובאו, בתורה ובמשנה, דיני שדה הקדש בתוך דיני ערכים, שכן גם בשדה הקדש מתכוונים בד"כ שלא להקדיש את גופה אלא את ערכה. 2. נלמד (וכן משתמע ממשנה ב העוקבת) שלא נהגו להקדיש שדה עידית שהייתה עיקר הפרנסה, אלא שדה זיבורית מפני רעתה. אחרת היינו שואלים, מה טעם איפשרה התורה למקדיש לגאול את שדהו בשנה האחרונה ליובל, בסלע ופונדיון, ולהשיב את חזקת השדה אליו? מי לא ינהג כך? ואולם במשנה מתואר מקרה של מקדיש פזיז, שאולי מתוך רצון לחמם את האווירה במכרז, הציע לגאול את שדהו באיסר אחד (השווה בערכו למאית בלבד מסלע ופונדיון), אך לדאבונו הצעות נוספות לא הוצגו, והיה עליו לגאול את שדהו. 3. מפורש שהמקדיש קודם לגאול את שדהו לפני כל אדם אחר (כתיאור הנוהל בפסוק כז "ואם לא יגאל ונמכר בערכך"), וזוהי תשובה לשאלת שד"ל על אפשרות הגזבר להתכוון למכור את השדה לאיש אחר.

כז, כח: אך כל חרם אשר יחרים- חרם הוא הקדשה השונה מנדר. 'נדר' כמו 'נזיר' וכמו 'נזר מלכות' מכוון לזרות את שאר העולם, להחשיבם לזרא, ולהתנשא מעליהם לדרגה גבוהה יותר. 'חרום' במומים הפוסלים בכהונה מפורש במשנה כמי שאפו שקוע בין עיניו. על סמך זאת מובן שההקדשה לה' בלשון 'חרם' מבטאת באופן יותר ישיר את צד החסרון של המקדיש, ולפיכך "לא ימכר ולא יגאל".

כז, לב: אשר יעבור תחת השבט העשירי יהיה קדש לה'- הבעלים סופר בהמותיו והעשירי מתקדש למעשר. לפי המשנה בבכורות (ט, ז), אם נטל הבעלים עשירית מבהמותיו, אינם מתקדשים למעשר. הלכה זו מדגישה את מהות המעשר. המעשר אינו חלק למס בלבד. עשר מייצג מהות חדשה של שפע שבא מהקב"ה ולכן אנו מגישים לו את העשירי בהכנעה להראות ולהורות שאנו מודעים ומודים לכך שהגיע ממנו. עשר מייצג מעלה אחרת לעומת הספרות מתחתיה כמתבטא בתחומים רבים. המילה 'עושר' ביחס לקניין מסמלת יחס חדש אל הקניין כאל מותרות ולא עוד כצורך בסיסי. בשיטתנו העשרונית, עשר זוכה לספרה חדשה ודורשת התייחסות נפרדת מהיחידות. עשרה מייצגים ציבור, יחידה חדשה של אנשים: עשרה צדיקים היו תקוותה האחרונה של סדום; עשרה מצטרפים בהלכה למניין ציבור; עשרה הם הקבוצה הקטנה ביותר הראויה להתחשבות מבחינת יחסיה הפנימיים ומצריכה שר לנהלה (הן בתחום המשפט והן בתחום המלחמה. השרים השופטים, שנזכרו בפרשת יתרו, מוזכרים באותם כינויים בספרי הנביאים כמפקדים במלחמה. גם בצה"ל היחידה הקטנה ביותר הראויה למפקד, הכיתה, כוללת עשרה חיילים).