בהר

כה, ב: ושבתה הארץ- הארץ היא הנושא ואליה היחס לכל אורך פרשייתנו, ולא לישראלים העובדים אותה, מכיוון שהארץ היא שעריבה לקיום ישראל את המצוות בה, ואם יבטלו את השמיטה היא תקיא אותם כעם.

כה, ד: שדך לא תזרע- למען הצלחת הציווי על מעשי החסד עם כל בני העם, מגיע גם ציווי שאף אחד לא יעבוד את אדמתו הוא (ועל שם התכלית הזו קרויה בספר דברים 'שמיטה'). כתוצאה מבטלתו, גם בעל הבית רואה עצמו בר מזל בזכייתו לפנים משורת הדין בתבואה שהארץ נותנת לו מעצמה, הספיח, ומתעורר לבו לשתפה עם יתר בני עמו. זוהי דוגמה מובהקת כיצד יראת ה' מסייעת לקיום מצוות שבין אדם לחברו.

כה, ט: בחודש השביעי בעשור לחודש ביום הכפרים- יום הכפרה והמחילה מצד האל, מזכיר לאדון שאינו באמת אדון עליון, ולכן נבחר יום זה לצוות על האדון להניח לעבדיו ולשחררם.

כה, כג: כי גרים ותושבים אתם עמדי- בסיכום מובא הרעיון שעומד בבסיס הלכות שמיטה ויובל. המשמעות המעשית של ארעיות בעלי הבתים היא היענותם לציווי שיגמלו חסד עם כל שאר העם.

כה, כד: גאלה תתנו לארץ- למילה 'גאולה', הכה-נפוצה בפרשות בהר-בחוקותי, משמעויות רבות בתורה: כאן בהקשר לשביתת העבודה בארץ; גאולה משמעה גם 'תשועה' ו'החזרה לחופש' כבברכת יעקב "המלאך הגאל אתי מכל רע" (בראשית מח, טז), בשירת הים "נחית בחסדך עם זו גאלת" (שמות טו, יג), וכן בלשון "וגאלתי" (שמות ו, ו) בארבע לשונות גאולה; בהמשך פרשתנו נקראות גאולה גם כשאדם מחזיר לרשותו את רכושו שמכר לזולת; וכשהישראלי קונה מגוי עבד ישראלי שנמכר לו ובכך מחזירו למעמד עברי; בפרשה הבאה פדיון ההקדש על מנת להשיב את הבהמה לרשות הבעלים נקרא גאולה; הבעלים אליו מחזיר הגזלן את הגזלה נקרא גואל; כמו כן, כך נקרא גואל הדם שעושה את הדין ותובע את שלו "ולארץ לא יכפר לדם אשר שפך בה כי אם בדם שפכו" (במדבר לה, לג). בכל הדוגמאות הללו ה'גאולה' משיבה את הסדר לכנו ומחזירה לבעלים הקדומים את שלהם. בהקשר לפסוקנו, משמעות הגאולה לארץ היא שבאמצעות השביתה אנו מניחים ידינו מהארץ ומשיבים אותה לבעליה, לקב"ה.

כה, כט: ואיש כי ימכור בית מושב עיר חומה- הנחלות חולקו ליוצאי מצרים ולכובשי הארץ לשם פרנסתם בעבודת אדמתם. מכירת הנחלה, מקור הפרנסה, נעשתה מתוך דוחק, כמו המקרים המוזכרים בפרשתנו של מכירת עצמו לעבד ולקיחת הלוואה. ללא תשובת האדמה לבסוף אל המוכר, תאבד תקוותו להשתקם מעניו. בשונה מזאת, תושבי עיר חומה אינם מתפרנסים בישירות כתוצאה ממקום מגורם, ולכן לא נכללו יחד עם מרי הגורל שנזכרו קודם. בעיר חיים בצפיפות אנשים רבים ללא אדמות לכולם, ועבודת האדמה אינה מקור פרנסתם של התושבים. על כל פנים, גם הם מוכרים את ביתם מתוך מחסור ולכן ניתנה להם שנה לבטל את המכר. ונבדלה עיר מוקפת חומה משאר ערים, שבעיר זו החומה מגדירה במפורש את תחומה אשר לא כולל את הקרקע לעיבוד חקלאי.

כה, לה: אל תיקח מאתו נשך ותרבית- מדברי הכתוב "לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך" (דברים כג, כא) מובן שאין בריבית עוול מוסרי מובהק (כפי שלא הותר לנו לפגוע בנכרים באף מקרה אחר), אלא איסורה בישראל הוא לפנים משורת הדין מתוקף האחווה, כמו בשאר דיני שמיטה.
פרשייתנו היא היחידה בפרשתנו אשר אינה עוסקת בדיני שמיטה ויובל. אם כי גם היא קשורה לשמיטה מכיוון שהשמיטה כוללת גם שמיטת כספים כמובא בספר דברים (פרק טו). בצד דיני שמיטת כספים, באה אזהרה שלא נשתמט מחובתנו להלוות לאחינו הישראלי אף שייתכן וההלוואה תישמט. החסד שבשמיטת הכספים הוא הניגוד המוחלט להלוואה בריבית.

כה, מג: לא תרדה בו בפרך- איסור הרדייה בפרך מפרט את הכלל בפסוק הקודם "לא ימכרו ממכרת עבד". 'להפריך' משמעו 'לשבור', ומכאן ברור שמקור הכינוי 'פרך' לעבודה הוא עבודה השוברת את הגוף, כמוזכר בשעבוד המצרים את בני ישראל "וימררו את חייהם בעבדה קשה בחמר ובלבנים ובכל עבדה בשדה… אשר עבדו בהם בפרך" (שמות א, יד). להלכה, איסור רדייה בפרך בעבד עברי הוא שלא יאמר לו לעבוד עבודה שהיא חסרת משמעות, כגון עבודה שאינה לצורך, או שיסתיר ממנו את מועד תכלית העבודה. אכן, עבודה קשה יכול לעבוד גם איש חופשי, ואולם נזקי העבדות האיומים מתבטאים בעיקר במצב התודעתי. איבוד המשמעות מפרך את הרוח באופן עמוק ומעצים את תודעת העבדות וגרוע ככלל מהפירכה הגופנית השטחית.

כה, מח: אחרי נמכר גאלה תהיה לו- כאמור בהמשך הפרשייה, גם מהגוי ייצא ביובל, וגם שם לא ירדה בו בפרך, ואם כן למה נדרש לגאלו? זאת נרמז בסוף הפרשייה, בהזכרת איסור עבודה זרה ושמירת השבת. יש למנוע מהעבד הנחשל להיות מושפע מהנהגות הגוי ולכן דרוש לגאול אותו. דומה לכך הדין של מנוסת הרוצח בשגגה לעיר מקלט, עיר של לויים. בשני הדינים התורה דואגת לשמור על מצבם המוסרי של השוליים החברתיים (ברוצח בשגגה המצב קיצוני יותר, שהוא חטא ועבר בשוגג על העוון הנוראי של רצח, ולכן על מנת לשקמו דרוש לו לחיות בקרב חסידי ישראל, הלויים, ביניהם לא רבים זוכים להתגורר).

כה, נה: כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים- פעמים רבות בתורה שבה הקביעה שהקב"ה קנה את עם ישראל לו כשהוציאם ממצרים כזירוז לחובתם בקיום המצוות.