אמור

כא, ח: וקדשתו כי את לחם אלוהיך הוא מקריב- על גבי בסיס הקדושה המשותף לכל ישראל שתואר לפני כן, כאן מתוארים דיני הקדושה הנוספים המיוחדים לכהנים. ומפסוק י, יוסיף על אלו לדבר בקדושת הכהן הגדול.

כא, כג: לא יגש כי מום בו ולא יחלל את מקדשי- הקדושה היא כח החיים. בעל מום, כח החיים שבו פגוע, ולכן אינו יכול לייצג את כלל ציבור ישראל בהקרבה לפני ה'.

כב, ב: דבר אל אהרן ואל בניו וינזרו מקדשי בני ישראל- לאחר שדיבר בבעל המום, שפסול להקרבה עולמית, כעת עוסק בכהן הטמא זמנית, ומזהירו מלהקריב או אף מלאכול מן הקודשים.

כב, כ: כל אשר בו מום לא תקריבו- אחרי שגמר לדבר בכהנים הפסולים להקרבה, מפרט את הבהמות הפסולות להיקרב.

כב, כח: ושור או שה אתו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד- בהתאם לטבע המוסרי של האדם, התורה מפרטת לפעמים את זכרון העבר של העם כיסוד לחמלה שלו ועמידתו בקיום המצוות, כגון "ואהבתם את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים" (דברים י יט), והאמור בשילוח עבד עברי בשנה השביעית "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים… על כן אנכי מצוך את הדבר הזה" (דברים טו טו). במגילת המקדש, שנכתבה בימי בית שני ונמצאה במערות קומראן, כתוב: "ושור ושה אותו ואת בנו לוא תזבח ביום אחד ולוא תכה אם על בנים" (טור נב שורות 6-7). לשון זו היא כדברי יעקב בפחדו מעשו "פן יבוא והכני אם על בנים" (בראשית לב, יב). מגילת המקדש מזכירה פחד היסטורי זה של יעקב כדי לעורר את החמלה האנושית על הכרתת המשפחה בבת אחת.

כג, טו: וספרתם לכם- לשבועות אין תאריך עצמאי אלא הוא מגיע ביחסו לפסח, ועל כך קרוי שמו שבועות. פסח ושבועות מזכירים את הקשר בין ישראל לה': פסח בפן המעשי – ניסי יציאת מצרים שהיו בסיסיים והכרחיים לכינון עם ה'; ושבועות בפן הרוחני המתקדם יותר – מתן תורה שביטא במילים את רצון ה' מעמו ומתאר כיצד יעבוד אותו. יחס זה בין פסח לשבועות בא לידי ביטוי גם בקורבן העומר ובקורבן שתי הלחם. בלילה של מוצאי פסח נקצר העומר ומוקרב למחרת. קורבן העומר הוא שעורים שהם מאכל בהמה. לאחר ההקרבה מותר כל הקציר החדש לכלל העם לאכילה. בפסח העם זוכה מחדש בעצמו ברמה הבסיסית-גופנית של החיים המשותפת עם הבהמות. בשבועות מוקרב קרבן שתי הלחם. שתי הלחם הוא קורבן לחם חיטים ואפילו חמץ, פסגת מאכל האדם. לאחר ההקרבה מותר כל הקציר החדש לעבודת המזבח. בשבועות העם זוכה מחדש בעבודת ה', רמה גבוהה יותר של חיים המיוחדת לאדם בלבד.

כג, כד: זכרון תרועה- כהקדמה ליו"כ, שהוא עיקר הכפרה של השנה, נקבע יום הזכרון בתחילת עשרת הימים שלפני יום הכיפורים, שיתכונן העם בוידוי ובחרטה. לכן מריעים ביום זה לזעזע את הנפש.

כג, כח: וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה כי יום כיפורים- רק ביום הכפורים נאסרה כמו בשבת 'כל מלאכה', ולא כמו ביו"ט 'כל מלאכת עבודה'. לכן האיסורים בשבת וביו"כ כוללים בנוסף למלאכת עבודה גם מלאכת אוכל נפש.

כג, מ: ולקחתם לכם- רבנו בחיי כותב שצמחי ארבעת המינים הם הצמחים הזקוקים ביותר למים, ולכן מביאים אותם בעת שמבקשים על המים.

כג, מג: כי בסכות הושבתי את בנ"י- מיד לאחר יציאת מצרים, באביב, נסעו מרעמסס סכתה. הסיבה לחגיגת החג בסתיו היא בהתאם לצורך תקופת השנה. בדיוק חצי שנה לאחר פסח שבישר את בוא האביב, מגיע סוכות שמסכם את הקיץ. בתקופה בה רואה כל אחד ברכה בפרי עמלו, צווינו לצאת מהבתים ולהתגורר בסוכות, להראות שאין רכושנו בא לנו מכוחינו ומעוצם ידינו לבד אלא מה', ואנו אף מסתפקים בסכות שנתן לנו בימי המדבר ולבד שנוקף בענני הכבוד.

כד, ו: שתיים מערכות שש המערכת- מספר הלחמים מייצג את שבטי ישראל. הצורה הזוגית בה מוצגות המערכות, כמו גם מידת החלה שני עשרונים, בדומה לצורה הזוגית בה מביאים הנשיאים שש עגלות, מבטאות יחד עם ייחודיות כל שבט בפני עצמו את מעורבותו בכלל ותלותו בשאר אחיו. כך גם בבגדי הכהן הגדול: בנוסף לחושן בו לכל שבט אבן נפרדת, באבני השהם על כתפות האפוד חקוקים שמות השבטים בשתי קבוצות של ששה.

כד, יא: ויקב בן האשה הישראלית את השם ויקלל- לפי הפשט, "ויקב" משורש 'נקב' קרוב לשורש 'קבה' ומשמעו 'ויקלל'. מכפילות עניין הקללה למדו חז"ל ש"ויקב" מכוון לביטוי השם בשפתיים, כמו שאמר לבן ליעקב "נקבה שכרך עלי" (בראשית ל, כח).
משום הקלון שבמעשה, נאמר "השם" ולא שם הויה.
לאחר שפורטו בחומש ויקרא דרכי עבודת ה' הרצויות שמצווים עליהם בנ"י, הובא כאן מקרה של ניגוד מוחלט לעבודת ה' – מקרהו של המקלל את ה' ועונשו.

מודעות פרסומת