אחרי מות

טז, ד: בגדי קדש הם- בתור נציג העם, הכהן הגדול נראה לפניהם בכבוד, לבוש בבגדי זהב (למשל בפסוקים כג-כד, הכהן מצטווה לפשוט את בגדי הלבן וללבוש את בגדי הזהב כדי לעשות "את עלתו ואת עלת העם"). אך אל מול ה', אין לו להיראות בפאר, ולשם כך מיוחדים בגדי הלבן הפשוטים.

טז, ח: ונתן אהרן על שני השעירים גורלות- שעיר אחד יוקרב לכפרה "על הקודש מטומאות בנ"י" (טז, טז) ושעיר אחר יישלח למדבר כשהוא נושא "עליו את כל עונתם" (טז, כב). לפי המשנה ביומא (ו, א) השעירים צריכים להיות זהים בפרטים רבים. זהותם באה להשוות את חשיבות עבודת המקדש לחשיבות שאר המצוות בשאר חלקי חייהם של ישראל. שני סוגי העבירות בחומרה זהה ומשניהם יש להטהר. דווקא משום זהותם בא הגורל להכריע את השוויון.

טז, י: והשעיר אשר עלה עליו הגורל לעזאזל יעמד חי לפני ה'- להבדיל מהשעיר השני שכבר נשחט בקדש.

טז, יב: ולקח… אש מעל המזבח מלפני ה'- 'מזבח' נאמר פה ללא לוואי והכוונה למזבח העולה, ולוקח מהצד המערבי שלפני ההיכל. ואילו מזבח הקטורת נקרא בהמשך "המזבח אשר לפני ה'".
אולי נוסף כאן התיאור "מלפני ה'" כדי להדגיש את השוני ממקרה נדב ואביהוא, שה"אש מלפני ה'" (י, ב) שאכלה אותם, את אהרן היא משרתת.

טז, יב-יג: ולקח מלא המחתה גחלי אש… ונתן את הקטורת על האש לפני ה'… ולא ימות- "ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו ויתנו בהן אש וישימו עליה קטרת ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אתם… וימתו לפני ה'" (י, א-ב). אהרן מצווה כאן לעשות, כדי שלא ימות, בדיוק כפי שעשו נדב ואביהוא ומתו (לחיזוק השוואה זו, נפתחה פרשייתנו בפסוק א בתיאור הזמן "אחרי מות שני בני אהרן"). ההבדל הוא שאהרן עשה כפי שצווה, ואילו הם הקריבו מבלי להצטוות.

טז, כא: ושלח ביד איש עתי המדברה- השילוח של השעיר למדבר והזריקה שלו מהצוק הם למצווה ולא לעכב. בניגוד לציפור שמסתדרת בכוחות עצמה, ושילוחה "על פני השדה" (יד, ז) משמעו חיים עבורה, השעיר לא יכול להסתדר לבדו, ושילוחו למדבר משמעו מוות עבורו. לכן מובנת המסורת שהתגבשה בדבר דירדור השעיר מהצוק. בשני המקרים, של השעיר לעזאזל ושל ציפור המצורע, המניע לקרבן הוא מאורע מביש מאוד. בכל הקרבנות, הקרבן כביכול נושא את החטאים ובהקרבתו מטהר את המקריב. בשעיר לעזאזל ובציפור המצורע, סמליות העברת החטא מועצמת ע"י שילוח הקרבן מכל חברת אדם.

טז, כט: בחדש השביעי בעשור לחודש- 120 ימים לאחר שבועות. רק בדרך זו ניתן להבין את הקשרו ההיסטורי של יום הכיפורים. בחטא העגל נעשו ישראל לא ראויים לקבל את התורה ואף ראויים להשמדה. נתינת הלוחות השניים ביום כיפור היוותה שיא של כפרה, מופת לכל הזמנים, בנתינת החפץ הקדוש ביותר למי שחטאו בחטא החמור ביותר. לדורות נשמר יום זה לבטא את היטהרותם וחזרתם בתשובה של ישראל אל אביהם שבשמיים.

יז, ז: ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים- 'שעיר' (ולא 'עז') נזכר בתורה רק בקרבן חטאת. אולי משום הקונטוציה השלילית של שם זה בהקשר לחטא האמור בפסוקנו.
הפולחן לשעירים היה נפוץ גם ביוון העתיקה. לפי המיתוס, בני הלוייה של דיוניסוס אל היין היו סטירים, חציים תיש וחציים אדם. בימי הפולחן לאל היין נהגו להתחפש לתיישים (תייש- ביוונית טראגוס) ובאירועים אלו התפתחה הטרגדיה.

יז, יג: וכסהו בעפר- כדי שאף אחד לא יאכל את הדם. כך גם מנומק בפסוק הבא "ואמר לבני ישראל דם כל בשר לא תאכלו".

יח, כג: ובכל בהמה לא תתן שכבתך- בעלילות בעל וענת האוגריתיות, פרה ממליטה לאל בעל. במיתולוגיה היוונית, פוסידון גורם לאשת מינוס מלך כרתים להתאהב בפר ומהזדווגותה עם הפר נולד המינוטאור. גם בתקופה מאוחרת בהרבה, במחזה של שייקספיר 'חלום ליל קיץ', טיטניה מלכת הפיות מכושפת ומתאהבת בחמור (למעשה זוהי דמות של איש המחופש לחמור). מדוגמאות תרבותיות אלו ניתן לשער שייתכן שגם היו אנשים שנהגו לשכב עם בהמות.