מלכים

מלכים א

א, ד: והנערה יפה עד מאד… והמלך לא ידעה- כהקדמה לתככי ירושת המלוכה, ספרנו מתאר את זקנת דוד, שלא יוליד צאצאים נוספים.

א, יד: עודך מדברת שם עם המלך ואני אבוא אחריך- נתן מציע להתחכם לדוד כדי להמריצו לפעול, להיתמם לפניו ולגרום לו להרגיש שדחיפות תגובתו נובעת מעצמו בלבד.

א, יח: ועתה אדני המלך לא ידעת- בת שבע, באמונתה לדוד שיקיים שבועתו אליה, שוטחת לפניו את מצב העניינים בגלוי, שלא כהצעת נתן.

א, כ: ואתה אדני המלך- הכתוב נראה מתאים יותר אילו היה מתחלף עם "ועתה אדני המלך" בפסוק יח.

א, לח: ובניהו בן יהוידע והכרתי והפלתי- הם צבא פקודיו של בניהו (ראה דב"ה א יח, יז), שאליהם התכוון דוד באמרו בפסוק לג "קחו עמכם את עבדי אדניכם", כי שאר הצבא הם פקודי יואב.

א, מב: והנה יונתן בן אביתר… ויאמר אדניהו בא כי איש חיל אתה וטוב תבשר- יונתן, הרץ השני של דוד, מאכזב את אדניהו כפי שאחימעץ אכזב את דוד לאחר מות אבשלום.

א, מט: וילכו איש לדרכו- סיעת אדניהו מתפזרת ועוזבת אותו. בפסוק נג, שלמה ינסה במילים דומות, "לך לביתך", להסיט גם את אדניהו עצמו ממחשבתו.

א, נב: ואם רעה תמצא בו ומת- שלמה, בחכמתו, גם ביום מלכותו נזהר מלהבטיח חנינה נצחית כשבועת דוד לשמעי.

ב, ו: ועשית כחכמתך- דוד העיד על חכמת שלמה עוד לפני שה' נתן לו "לב חכם ונבון" שלא היה ולא יהיה כמותו (ג, יב).
ולא תורד שיבתו בשלום שאל- יואב הוא האיש החזק ביותר בישראל. בתמיכתו באדניהו הוא היה כנגד שלמה ולכן הוא האיום הגדול ביותר על מלכותו.

ב, טו: את ידעת כי לי היתה המלוכה- בדבריו אלו חשף עצמו אדניהו, שעודו נכסף למלוך.

ב, כח: ויחזק בקרנות המזבח- יואב ניסה להינצל כשיטת אדניהו בראשונה.

ב, מו: והממלכה נכונה ביד שלמה- חכמת שלמה שהכינה מלכותו בידו התבטאה בסילוק איומי מלכותו – אדניהו, אביתר, יואב ושמעי.

ג, יא: יען אשר שאלת את הדבר הזה- שלמה במשאלתו החשיב בראש ובראשונה את יחסו במלכותו אל העם, ולא, כשאיפת המלכים הנפוצה, את ההתכבדות כמה שיותר בתור איש פרטי.

ג, טז: שתים נשים זנות אל המלך- שלמה בתשוקתו לשפוט בצדק גם את שולי העם, מגלה רגישות אל רגשי האמהות של הזונות.

ג, כד: קחו לי חרב- שלמה סותם דבריו כאן להוסיף על מתח וחרדת הנוכחים באשר לכוונתו.

ג, כח: חכמת אלוהים בקרבו- במשפט שלמה התבטאה חכמתו הפסיכולוגית של שלמה, אשר אליה, בהתרקמותה, לא ירדו שאר הנוכחים.

ה, כו: וה' נתן חכמה לשלמה כאשר דבר לו ויהי שלם בין חירם ובין שלמה- לאחר התייצבות המלוכה, חכמת שלמה מתבטאת בשלום שכרת.

ז, יג-יד: ויקח את חירם מצור… וימלא את החכמה ואת התבונה ואת הדעת לעשות כל מלאכה בנחשת- מקביל לבצלאל שה' קרא בשמו לנהל את בניית אהל מועד.

ח, כח: ופנית אל תפלת עבדיך ואל תחנתו לשמע אל הרנה ואל התפלה- תפילת שלמה להלן היא תפילת-על שישמע הקב"ה אל כל התפילות דרך בית המקדש.

יא, ח: מקטירות ומזבחות לאלהיהן- זו משמעות "נשיו הטו את לבבו אחרי אלהים אחרים". שלמה לא עבד עבודה זרה בעצמו.

יא, לא-לב: ונתתי לך את עשרה השבטים. והשבט האחד יהיה לו- התייחס לשבטי בני יוסף כשבט אחד (כמו גם שהזכירם יחד בפסוק כח כ'בית יוסף'), להדגיש שאינו מזכיר את שבט לוי שאינו מכונס אלא רק לשבטים מלאים. כפי שמתפרש מכלל מאמרו, עצם הבחירה בירבעם לא נבעה ממעלתו אלא היא באה כדי להעניש את שלמה. גם כאן הכתוב יתקיים במלואו רק אודות מלכות בית דוד שאכן ישלטו רק על שבט אחד במלואו, שבט יהודה.

יב, ח: ויועץ את הילדים אשר גדלו איתו אשר העמדים לפניו- יש להעיר שאמנם אלה הם חברי נעוריו, אך הם כולם אינם ילדים עוד כי היה "בן ארבעים ואחת שנה רחבעם במלכו" (יד כא).

יב, יח: אדרם אשר על המס וירגמו כל ישראל בו אבן וימת- בתוך כל ההשפעות הרבות של השלטון על הציבור כחברה, היחיד כפרט רואה עצמו קשור באופן אישי בשלטון בראש ובראשונה בתחום המס. בעת החדשה החלה מלחמת העצמאות של ארה"ב בצורה דומה, כמרידה בשל מיסים.

יב, כא: את כל בית יהודה ואת שבט בנימין- רק בית יהודה היו כולם אחרי רחבעם, וכך מתפרשת כוונת פסוק כ "לא היה אחרי בית דוד זולתי שבט יהודה לבדו".

יב, לא: ויעש כהנים מקצות העם אשר לא היו מבני לוי- אחרי שערער ירבעם על שלטון בית דוד על ישראל, המשיך וערער על קדושת הכהנים בני אהרן.

יג, ח: אם תתן לי את חצי ביתך לא אבא עמך- דבריו דומים באופן מוקטן לדברי בלעם "אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב לא אוכל…" (במדבר כב, יח). שני הנביאים רמזו בדבריהם על חמדנותם שלא התבטלה גם בזמן שליחותם, ובכך הכינו את נפילתם, שלבסוף נתפתו לעבור את דברי ה' העיקריים ונפלו.

יג, ט: ולא תשוב בדרך אשר הלכת- בכך רמז לחטא ירבעם שהשיב את ישראל אל עברם ואל חטאי עברם. ירבעם שב לשכם ואח"כ גם לפנואל, בחזרו על מסעות יעקב ובניו לא"י מהכיוון הנגדי. הוא התעלם מהמצוות שקיבל העם מאוחר יותר, במתן תורה, על שלושת הרגלים ועל איסור הבמות (גם השיב את הפולחן לבית אל כמו מקום פולחן יעקב העיקרי בארץ). וגם חזר על חטא העגל.

יג, יח: ומלאך דבר אלי בדבר ה'… כחש לו- פיתוי הנביא את איש האלוהים הוא משל לפיתוי ירבעם את בנ"י. שניהם החטיאו את המרומים ואיבדו אותם. ולהלן בפרק יד כתוב על ישראל "והכה ה' את ישראל… בגלל חטאות ירבעם אשר חטא ואשר החטיא את ישראל".

יג, לב: כי היה יהיה הדבר אשר קרא בדבר ה'- אולי נקרא עד כה נביא על שום דבריו כאן לבסוף, שהאמין לאיש האלוהים והפיץ דבריו.

יד, ב: קומי נא והשתנית- סיפור זה דומה להתחפשות שאול בבואו אל בעלת האוב. גם ירבעם כשאול, לאחר שעבר על מצוות ה', ניסה בתחבולות לגלות את העתיד שהתברר כרע ומר.

טו, לד: ויעש הרע בעיני ה' וילך בדרך ירבעם ובחטאתו אשר החטיא את ישראל- כך מסכם ספרנו את מלכות המלכים, בהשיבו לשאלה, האם בשלטונם הם קרבו את העם שתחת סמכותם אל אביהם שבשמים או שמא החטיאו אותם.

טז, כד: ויקן את ההר שמרון- כך הוא סדר בירות ישראל: רחבעם הומלך בשכם בידי ישראל; לאחר שירבעם הוריש אותו, הוא קבע את מלכותו גם הוא בשכם; בעשא הכרית את בית ירבעם והעביר מלכותו לתרצה; ועמרי בסוף ימיו העביר את בירתו אל שומרון.

טז, לא: וילך ויעבד את הבעל וישתחו לו- אחאב הוא הראשון ממלכי ישראל שעבד בעצמו אלהים אחרים.

יז, כ: הגם על האלמנה אשר אני מתגורר עמה הרעות- כיאה לנביא זעם, שבדברו תלויה קללת ישראל, אליהו התרחק מכל החברה ונסתר בנחל כרית. כשיבש לו הנחל ואבדה פרנסתו, הוא בא לגלות את טוב חסדי ישראל אף בקיצוניותו – מידי אלמנה קשת יום, בקצה גבולם, ואף בשנות בצורת. בפסוקנו אליהו מביע את הזדהותו איתה וכאבו בצרתה.

יח, יב: ורוח ה' ישאך על אשר לא אדע- עבדיהו בדבריו התנבא על עתיד אליהו.

יח, יז: האתה זה עכר ישראל- השאלה היא הקבלה לדברי עובדיהו בפסוק ז "האתה זה אדני אליהו".

יח, כ: וישלח אחאב בכל בני ישראל- אחאב, הרשע במלכי ישראל (ראה טז, לג), מתואר בספרנו מצד אפיו בעיקר כתמים וילדותי. מידות אלו הן שהביאו אותו להתבטל לאשתו ולהיכנע לעבודה הזרה וכאן גם לציית לאליהו.

יט, ו: ויאכל וישת וישב וישכב- מקביל, עם סיומת הפוכה, לדברי הכתוב בעשו "ויאכל וישת ויקם וילך" (בראשית כה, לד). אליהו עדיין יושב ושוכב ומחזיק בדכאונו הקודם. רק לאחר ההתגלות הבאה של המלאך הוא יקום וילך כאמור בפסוק ח.

יט, ח: וילך בכח האכילה ההיא ארבעים יום וארבעים לילה עד הר האלוהים חרב- ארבעים הימים הללו מקבילים לארבעים ימי התחנונים של משה מה' שיסלח לעם על חטא העגל. בניגוד למשה הסניגור, אליהו הוא קטיגורם של ישראל.

כ, לב: העודנו חי אחי הוא- שבויים בתודעת גאוותם, מלכים נטו להחשיב עצמם כאנשים מסוג אחר מאשר אנשי העם. כך יכלו בכל הזמנים להיווצר מצבים אבסורדיים של יום מלחמה בו מתים מאה אלף אנשים ואילו את המלך, אוסר המלחמה, חוננים.

כ, לה: בדבר ה' הכיני נא וימאן האיש להכתו- הרע מייצג את ישראל ובראשם את אחאב, ששם את דעתו מעל למחוייבותו לה', ובהתאם לכך הוא גם לא יבחל בעזיבת דבר ה'.

כ, מב: כה אמר ה' יען שלחת את איש חרמי מיד והיתה נפשך תחת נפשו ועמך תחת עמו- אחאב חטא כשאול שחמל על אגג, וזוהי עוד סיבה שמאסו ה' ממלך.

כא, א: ביזרעאל אצל היכל אחאב- שם הייתה גרה איזבל אשתו.

כא, ג: חלילה לי מה' מתתי את נחלת אבתי לך- נבות מייצג את הכבוד למורשת אשר נעדר מאחאב.

כא, כ: המצאתני איבי ויאמר מצאתי יען התמכרך לעשות הרע בעיני ה'- חליפת דברים זו דומה לזו שהתקיימה בפגישתם בפרק יח כשאליהו בא לקראת אחאב שחיפש אותו. צרות ראייתו של אחאב עיוורה אותו לסיבות הדברים המתרחשים.

כב, י: ישבים איש על כסאו מלבשים בגדים- עובדה פשוטה זו נכתבה כרקע למזימת אחאב להתחפש.

 

מלכים ב

ב, א: ויהי בהעלות ה' את אליהו בסערה השמימה- זהו שיאו של הסיפור המתואר להלן. הוא נאמר לנו מראש כדי שנבין את ידיעת שאר הנביאים המעורבים בסיפור, אלישע ובני הנביאים בבית אל וביריחו, שידעו כבר אף הם על עליית אליהו לשמים.

ב, ז-ח: עמדו על הירדן… ויכה את המים ויחצו הנה והנה- נס זה הוא שילוב של נס משה בקריעת ים סוף (מצד התנהגות המים) ושל נס יהושע בכריתת מימי הירדן (מצד התגשמותו במי הירדן).

ב, כא: כה אמר ה' רפאתי למים האלה- כעין הנס של משה במרה, שהמתיק את המים.

ג, יא: האין פה נביא לה' ונדרשה את ה' מאותו- יהושפט נוהג אצל יהורם כפי שנהג אצל אחאב אביו במלכים א כב. גם שם הוא נענה מיד לצאת איתו למלחמה בלשון הזהה "כמני כמוך כעמי כעמך כסוסי כסוסיך". אח"כ הוא מבקש שידרשו את ה' מידי נביא. בשני המקרים מסע הכיבוש של מלך ישראל אינו מצליח.

ד, ג: כלים ריקים- נס זה של אלישע דומה לנס אליהו שאמר לאלמנה מצרפת "כד הקמח לא תכלה וצפחת השמן לא תחסר" (מל"א יז יד). גם כאן, אסוך השמן של האלמנה לא מתבזבז אף שיוצקים ממנו הרבה.

ד, ז: ואת בניכי (ובניך) תחיי בנותר- כמו 'תחיי בנותר את ובניך'. לשון זו, שהנשוא מתייחס רק לנושא הראשון מבין כמה נושאים, נפוצה בכל התנ"ך.

ד, טז: כעת חיה אתי (את) חבקת בן ותאמר… אל תכזב בשפחתך- נס זה מקביל לנס שעשה ה' לשרה: הביטוי 'כעת חיה' נאמר בתנ"ך רק בשני מקומות אלו; דברי גיחזי מקודם "ואישה זקן" מקבילים לדברי שרה "ואדני זקן" (בראשית יח, יב); פקפוק השונמית מקביל לצחוק שרה.

ד, כג: ותאמר שלום- אמרה כך שירפה לה ולא תתמהמה. שימושה במילה 'שלום' יותר מתאים להקשרו בפסוק כו כשעונה כך בקצרה לשאלות גיחזי.

ה, א: ונעמן שר צבא מלך ארם- הצלת אלישע את ארם אויבי ישראל באה להודיע שאין פסול בארם לפני ה', והם אינם אלא כלים להעניש את ישראל על חטאיהם.

ו, ו: ויקצב עץ וישלך שמה- גם נס זה של אלישע, כמו שני ניסים אחרים, מתקשר אל נס משה במרה שהשליך עץ למים.

ו, ט: שם ארם נחתים- במקום נמוך, מתחבאים. לשון דומה ל"תחנתי" משורש 'חנה' בפסוק הקדום. וזהו שגרם לרש"י לפרש "נחתים" כ"חונים".

ו, יח: ויכם בסנורים- בניגוד לנערו, אשר את עיניו פקח אלישע בתפילתו לראות חזיונות. הנס דומה להכאת המלאכים אצל לוט את אנשי סדום בסנורים.

ו, כב: לא תכם האשר שבית בחרבך ובקשתך אתה מכה שים לחם ומים לפניהם- זהו סוד רחמנותם של ישראל, שאף מלכיהם הרשעים הם "מלכי חסד". ענוותם בראייתם את הצלחתם כנובעת מסיוע האל, היא שיכולה לאפשר להם שלא לנקום על הפגיעה בכבודם ובעצמאותם אלא למחול.

ו, לא: אם יעמד ראש אלישע בן שפט עליו היום- יהורם מאשים ברעב את אלישע, כמו אביו שהאשים את אליהו באמרו "האתה זה עכר ישראל" (מל"א יח יז). גם כאן, הנביא בפגישתו עם המלך, מודיע על הפתרון לסיום הרעב.

ו, לב: ולחצתם אתו בדלת הלוא קול רגלי אדניו אחריו- הודיע להם שלא יצטרכו לעשות דבר למלאך מלבד לעכבו מעט, כי יגיע המלך וישמע את דברי אלישע ואז תנוח דעתו ויחזור בו מכוונותיו הרעות על אלישע.

ז, ד: אם אמרנו נבוא העיר והרעב בעיר ומתנו- הרבה קשיים יעלו אם נפרש שיכלו לבוא לעיר. כוונתם היא 'אם נבוא אל מול פתח העיר לבקש אוכל לא יתנו לנו מפאת הרעב'.

ח, ד: והמלך מדבר אל גחזי- גחזי כבר היה מצורע. הכתוב מראה כמה השתדל המלך כדי לשמוע על נפלאות אלישע.

ח, יב: כי ידעתי את אשר תעשה לבני ישראל- אלישע הצטער על ישראל בנבאו על פורענותם. לכן היה מתאים מאליהו הקנאי לבצע את מטלת אליהו למשוח את חזאל למלך על ארם.

ח, יג: הראני ה' אתך מלך על ארם- כך מתפרש שמו 'חזהאל', שאת מלכותו חזה האל לנביאו.

ח, כז: חתן בית אחאב הוא- עתליה אמו הייתה אחות אחאב. אחזיהו נקרא גם הוא, כיהורם אביו, 'חתן' לבית אחאב שגם לו, נצר מלכי יהודה, נחשב הקשר למשפחת אחאב כנובע מחיתון אביו לאימו.
נכתב גם כהסבר מדוע הרגו יהוא אשר צווה "והכיתה את בית אחאב אדניך" (ט, ז).

ט, ג: ונסתה ולא תחכה- כדי שלא יחכו הנוכחים לעוד הכוונה מצד הנביא, אלא יפעלו בעצמם להשליט את מלכות יהוא. מסיבה זו גם שלח אלישע את הנער ולא בא אל יהוא בעצמו.

ט, ה: ויאמר יהוא אל מי מכלנו ויאמר אליך השר- מכך שיהוא הוא זה ששאל מתברר שהיה הוא ראש לדוברים, ומתוכן ספקו מתברר עירוב דעתו עם פקודיו שעתיד להביאם ללכת אחריו ולמרוד במלכות בית אחאב.

ט, ז: ונקמתי דמי עבדי הנביאים ודמי כל עבדי ה' מיד איזבל- מזכיר את חטאי בית אחאב המופרזים, שאף מבלעדיהם היה ראוי ביתו להיכרת לא פחות מבית ירבעם ובית בעשא.

ט, ט: ונתתי את בית אחאב כבית ירבעם בן נבט וכבית בעשא בן אחיה- בית אחאב היו סמל למלכות רשעה, ולכן נקראו על שם אחאב ולא על שם עמרי (אף לא נקראו בשם 'בית אחאב בן עמרי'), בניגוד לבית ירבעם או בית בעשא שנקראו על שם אבי המשפחה, כי אחאב חטא מאביו.

ט, ל: ואיזבל שמעה ותשם בפוך עיניה ותיטב את ראשה- קלאופטרה מלכת מצרים הייתה, כאיזבל, אישה עוצמתית ששלטה בגברים בחייה, אשר היו שליטים בעצמם. מעניין שגם את ההיבריס שלה תיארו ההיסטוריונים בהתקשטותה לפני מותה (גאוות קליאופטרה אף מוקצנת באמצעות התאבדותה וקביעת מותה בעצמה).

ט, לו: דבר ה' הוא אשר דבר ביד עבדו אליהו התשבי- אלישע ציווה על משיחת יהוא, מפני שלאליהו היו סיבות אישיות לעוינות כלפי בית אחאב.

י, לה: יהואחז בנו- אולי יהוא התחרט על שהרג את אחזיהו ולכן קרא לבנו יהואחז.

יב, ו: והם יחזקו את בדק הבית- בהקבלה לפרקנו, נכתב בדה"י ב פרק כד "ויהי אחרי כן היה עם לב יואש לחדש את בית ה'… ויקרא המלך ליהוידע ויאמר לו מדוע לא דרשת… להביא מיהודה ומירושלם את משאת משה עבד ה'… כי עתליהו המרשעת בניה פרצו את בית האלוהים". קשירת מחצית השקל ופרצות הבית בזמן עתליה אל המתואר בפרקנו יוכלו לעזור להסביר את רקע המאורעות.
נראה שבזמן יהואש לא נהגה תרומת מחצית השקל מדי שנה כפי שנהגה אח"כ בישראל (היא אף אינה נזכרת בתנ"ך). את הציווי בפרשת כי תשא על כספי מחצית השקל "ונתת אתו על עבודת אהל מועד" (שמות ל, טז), ראוי לפרש כרשב"ם, כבא למלא את צרכי השעה ולממן את כספי האדנים ואת ווי העמודים וציפוייהם (שמות לח, כז-כח). צרכי שעתו של יהואש, דרשו גם הם גיוס כסף לבדק הבית. נראה שתיאור מגבית מחצית השקל בדברי הימים חופף לזמן פסוק י בפרקנו. לפני כן, בפסוקנו, יהואש דרש מהכהנים לחזק את בדק הבית מכספי הקדשים (נראה שסתם כספי תרומה לה' יועדו אז למתנה לכהן כשאר המתנות לה' שממוענות אליו). ובפסוק ח יפקיע מהם לחלוטין את כספי התרומה לטובת בדק הבית.
פרצות עתליה במקדש מבארות את האמור בפסוק יד "אך לא יעשה… כל כלי זהב וכלי כסף מן הכסף המובא". לפיהן מובן כיצד קרה שנצרכו לתקן את הבית, אשר לא התיישן הרבה מאז בנייתו ואף כלי הקודש עוד לא התקלקלו.

יב, י: ויקח יהוידע הכהן ארון אחד ויקב חר בדלתו- המתואר בפרקנו הוא המקור למנהגי הזהירות, המתוארים במשנה במסכת שקלים, של הכהנים התורמים את תרומת הלשכה מכספי מחצית השקל השנתית, בהישמרותם מפני הרננה. הארון שעשה יהוידע מקביל לקופות, המוזכרות במשנה, לתוכן אספו את מחציות השקלים.

יב, יז: כסף אשם וכסף חטאות לא יובא בית ה' לכהנים יהיו- המשנה במסכת שקלים (ו, ו) מייחסת את פסוקנו לדרשה של יהוידע, להפריד בין כספי המקדש, שכספים הבאים משום חטאים ינתנו לכהנים ולא לבדק הבית. המשנה תומכת ברעיון שהצגתי, שרק בתקופה ההיא החל הצורך בכספים לבדק הבית (וכך אירע שיהוידע נדרש לדרוש בנושא). לשיטתי, החידוש בשיטת יהוידע היה בהפקעת כספי תרומה מהכהנים (גם ברור שאמנם יהוידע הכהן יכול היה לפעול כך, אך בשום אופן לא יכול היה לפעול אחרת ולחדש מעצמו שכספי שמים יוסבו לשימוש הכהנים).

יב, טז: ולא יחשבו את האנשים… כי באמנה הם עשים- האמון הוא המצב הרגיל של היחס לעוסקים בקודש. את הארון שעשה יהוידע לכהנים ניתן להסביר בשתי דרכים. האחת, שנטילת הכסף מהכהנים והקדשתו לבדק הבית היו גזירה, ולכן הכהנים נצרכו לגדר יותר מאשר האומנים, שכספי הקדש אסורים עליהם בתכלית. השנייה, ששינוי מעמד הכסף ואיסורו על הכהנים גרמו לישראל להביט בעין רעה על הכהנים אשר נהנו מלפנים מכסף זה, ומשום כך נדרשו הכהנים להיזהר במיוחד לקיים "והייתם נקיים מה' ומישראל" (במדבר לב, כב).

יג, יד: ואלישע חלה את חליו אשר ימות בו- כמו באליהו, שעוד לפני עלייתו בסערה השמים, היה ידוע יום הילקחו, גם באלישע הכתוב מתאר את מותו כדבר ידוע מראש.
אבי אבי רכב ישראל ופרשיו- יואש המלך נזדעק על אלישע בלשון שאלישע צעק אל אליהו (ב, יב).

יד, ו: ככתוב בספר תורת משה… לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות כי אם איש בחטאו ימות (קרי: יומת)- בדברים (כד, טז) לשון הכתוב דומה מאוד, מלבד שני הבדלים קטנים. האחד, שם הפסוק אינו כולל את מילות ההסבר "כי אם". השני, הפסוק בדברים נחתם במילה "יומתו" בלשון רבים. ואולי שונה הקרי בפסוקנו להידמות יותר ללשון התורה.

יז, ז: ויהי כי חטאו בני ישראל לה' אלוהים – לאחר גלות ממלכת ישראל, פונה הכתוב לתאר את בגידת ישראל בה' "עד אשר הסיר ה' את ישראל מעל פניו" (יז, כג).

יז, כד: ויבא מלך אשור- גם פרשיה זו, המדברת בשומרונים, באה להדגיש את חטאם של ישראל, ולומר שאין להחזיק להם זכות על שעבדו גם את ה' בנוסף לעבודה הזרה.

יז, לד: אינם יראים את ה'- ובפסוק הקודם אמר לפי דעתם "את ה' היו יראים ואת אלהיהם היו עבדים", אך באמת אין זו יראה שלימה מפני ש"אינם עשים… כתורה וכמצוה אשר צוה ה' את בני יעקב".

יח, יג: ובארבע עשרה שנה למלך חזקיה עלה סנחריב- הנוסח מזכיר את המסופר בחומש בראשית "ובארבע עשרה שנה בא כדרלעמר" (יד, ה). בשני הסיפורים באים לתקוף מלכים עצומים, ורגע לפני איבוד כל התקוות, ה' מסייע ביד צדיקים מועטים לגבור.

יח, כט: אל ישיא לכם חזקיהו- לא ידבר אתכם שוא.

יח, לו: והחרישו העם ולא ענו אתו דבר כי מצות המלך היא- מודיע הכתוב שלא הצליחה מזימתם להסית את העם כנגד המלך חזקיהו.

יט, י: אל ישאך אלוהיך- מקודם אמר "ה' אמר אלי עלה על הארץ הזאת והשחיתה" (יח, כה). כאן, בזמן לחץ, רב שקה חושף את הדמגוגיה הזולה בה השתמש ללא כל כוונה כנה.

יט, כד: אני קרתי ושתיתי מים זרים ואחריב בכף פעמי כל יארי מצור- ביאור ההקבלה בדברי התפארות סנחריב הוא שלעצמו חפר ומצא מים נובעים, ואילו לעם עליו צר הוא ייבש ברגלי צבאו את כל נהרותיהם.

כ, ה: שוב ואמרת אל חזקיהו… שמעתי את תפלתך- רק מספר שנים חלפו מאז גלות ישראל שבאה אליהם לאחר שחטאו כה רבות. אצל חזקיהו הצדיק, גם כשנדמה שאפסה כל תקווה, הוא אינו מתייאש מרחמי שמים ואכן ה' מצילו.

כ, ט: אם ישוב עשר מעלות- 'אם' משמש כ'או'.
בגלל השימוש ההיסטורי במעלות לשם מדידת זמן, הורחבה בעברית המילה 'מעלה' לייצג יחידות מדידה.

כא, ב: ויעש הרע בעיני ה' כתועבת הגוים- לאחר שאבדה ממלכת ישראל, אשר רבים ממלכיה היו רשעים, מנשה, שהחל למלוך אחרי גלותה, התמכר בעצמו למעשי רשע. למרות זאת, יש להעיר שעד כה הכתוב מיעט מאוד בתיאור חטאי מלכי יהודה (אותן הוא יזכיר ביתר פירוט בפרק כג) שנעלמו בצד חטאי ממלכת ישראל. רשעותו של מנשה התבלטה ביתר שאת בהעדר מלכות ישראל.

כב, ה: לחזק בדק הבית- כמו יהואש, גם יאשיהו מלך לאחר תקופה רעה בממלכה. אולי, כמו המסופר בדברי הימים על פגיעת עתליה בבית המקדש, גם מנשה ואמון פגעו במקדש, ולכך נצרך גם יאשיהו להרתם לחזק את בדק הבית.

כג, ג: ויעמד המלך על העמוד- הכתוב מרמז להשפעת המלך על העם. עמידת העם בברית החלה בעמידת המלך.

כג, יג: ואת הבמות… אשר בנה שלמה… טמא המלך- ספר התורה שהובא אל יאשיהו היווה סמכות עליונה שהמריצה אותו לבטל את מעשי אבותיו, המלכים הקודמים.

כה, ה: וירדפו חיל כשדים אחר המלך- בפסוק כג נאמר "ולא היה לחם לעם הארץ". בניגוד לשלמה, אשר בראשית מלכותו פתח הספר, שביקש להתערב בעם ולהנהיגם בצדק, צדקיהו, אחרון מלכי יהודה, ניסה להימלט מגורל שאר העם, ללא הצלחה.

 

לסיכום ספר מלכים

לאחר חומשי התורה, שסיכמו את התקופה המופלאה של נדודי עם ישראל במדבר, מגיעים ספרי נביאים ראשונים לתאר ברצף כרונולוגי את המשך תולדות עם ישראל מכניסתו לארץ ועד לגלות בית ראשון. דרך התורה, שהאריכה ברגעי מפתח (תחילת ימי העם במדבר וההכנות לסיומם) ואת השאר סיפרה בקיצור, נוהגת גם ספרי נביאים ראשונים. ספרי יהושע ושמואל מתארים בפירוט תקופות קצרות ומשמעותיות ביותר בחיי עם ישראל: כיבוש הארץ וההתנחלות – ביהושע; וכינון המלוכה שתנהיג את העם ותאחדו – בשמואל. לאחר כל אחד מאלו, הגיע ספר רחב היקף לתאר את מאות השנים שבאו על עם ישראל לאחר השינוי המהותי (שופטים ומלכים). כל ספרי הנביאים הראשונים מתקשרים זה לזה וכל אחד ממשיך לתאר את ההיסטוריה מהיכן שפסק הקודם (ביחס להמשכיותו הרציפה של ספר מלכים את ספר שמואל, בתרגום השבעים אף אוחדו שני הספרים לאחד).

בניגוד לימי השופטים, בהם הוצרך ספרם לזגזג בין עלילות שבט אחד לקורות שבט אחר, שלעיתים היו בלתי תלויים אלו באלו, בשמואל ובמלכים כל העם מגובש יחד באמצעות המלך. ספרנו מתחיל בימים הטובים ביותר של עם ישראל בזמן שלמה. המלוכה היא שגיבשה וחיזקה את העם, ולכן ספרנו מתרכז במלוכה כדי להציג את עיקר עלילות עם ישראל (ועם היפרדות המלוכה, עוקב אחר שתי ממלכות העם). המלך הוא ראי עמו. לכן הספר מפסיק לתאר את קורות הישראלים לאחר גלות ממלכת ישראל.

כמו גם בספר שמואל, משכן הקודש (אוהל מועד ובית המקדש) וכליו, אשר הם במוקד העניין של העם, תוחמים את ספר מלכים משני צדדיו, להצביע על חשיבותם ולסכם את השינוי החיובי (בסוף שמואל) או השלילי (בסוף מלכים) שעבר על העם, אך משום יציבותם שאינה משתנה כמעט, בד"כ אין הכתוב נזקק להזכירם עוד במהלך הספר.

כפי שהזהירה התורה פעמים רבות, החירות העוצמתית של העם, ושל המלך בראשם, תאבד אם ישתמשו בה לחטוא. הספר טורח לפרט באופן נרחב את הצרות הקשות שנחתו על מלכי ישראל החטאים, החל מאחאב שהביא את המלכות לשיא הרשע עד כדי עבודת אלילים (שאומצה בהמשך גם בידי מלכים מצאצאיו). בצרות אלו המלכים לא יכולים לעמוד לבדם, אלא בהיכפפם אל הנביאים עושי דברו של הקב"ה, אליהו ואלישע. בניגוד לצרות מלכי ישראל, אצל חזקיהו הצדיק, גם כשנדמה שכלו כל הקצים, ה' מצילו.

בסופו של דבר, תהליך ההידרדרות המוסרית של מלכי יהודה הוביל לגלות בבל, "אך על פי ה' היתה ביהודה להסיר מעל פניו בחטאת מנשה" (מלכים ב כד, ג). למרות כל הצרות, ספר מלכים מסיים בנימה אופטימית, בתארו את שיפור מעמד יהויכין (אשר גם בגלות השפעתו, כממשיך המלכות הנצחית של בית דוד, מתפשטת אל כלל ישראל), כדי להצביע על שינוי מגמת הקב"ה ביחסו אל עמו שבשביה.