אסתר

מבוא

המבול ומהפכת סדום ועמורה מוצגים בתנ"ך כסיפורי רקע לפני התגלות הקב"ה לעם ישראל. ניתן להבין מכך כי ההתגלות האלוהית לעם באה להילחם בשחיתות המוסרית הפראית של אלו שאין יראת אלוהים בלבבם, כדברי משה לעם ישראל על אודות תכלית ביאת אלוהים להתגלות לפניהם במעמד הר סיני: "לבעבור נסות אתכם בא האלוהים ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו" (שמות כ, טז). אמנם, כדי להניח לישראל להתמודד בחירות כנגד כלל נטיות ליבם, לאחר החינוך המרוכז של העם במדבר, הקב"ה החל בהדרגה להסתיר עצמו מהם. בחתימת התנ"ך, קובץ תולדות ההתגלות האלוהית אל עם ישראל, מגילת אסתר מסכמת את השלמת תהליך התגברות האמונה המזוככת של העם היהודי על תלותה בהתגלות האלוהית, ומנציחה את סיום חינוך ה' את העם לעבדו גם בשיא חשכת הגלות.

תקופת הנהגת העם הישירה בידי ה' תחומה משני עבריה בסיפור יוסף שפתח את גלות מצרים ובסיפור מרדכי ואסתר שפתח את הגלות הארוכה. בין סיפורים אלו ישנן הקבלות רבות, ולפירוטן ראה במבוא של דעת מקרא למגילה. אוסיף על דברי דעת מקרא שבשני הסיפורים מתגלה אנטישמיות (אצל אשת פוטיפר בהדגשתה את מוצא יוסף "איש עברי", "עבד עברי"), בשניהם נמכרים בכסף, וגם בשני הסיפורים נקודת המפנה קשורה בליל המלך – במגילה, בתום תקופת ההתגלות, ה' משפיע על המלך באמצעות נדודי שינה, ההיפך מחלומות נבואיים. כשם שבראשית ימי העם, התגברות אחוות האחים על המשבר העצום של מכירת יוסף הבטיחה את עמידת דבקותם בפני כל מכשול בעתיד, כך בראשית ימי הגולה, התגברות אמונת העם על האיום הגדול בעת הסתרת השכינה הבטיחה את עמידת אמונתם בפני כל משבר בעתיד.

בגמרא, במסכת שבת (פח ע"א), מובא מדרש המבקר את מעמד קבלת התורה במדבר. המדרש דורש את הפסוק "ויתיצבו בתחתית ההר" שעמדו ממש מתחת להר, "מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים את התורה, מוטב, ואם לאו, שם תהא קבורתכם". הגמרא מקשה שאם כך, יוכלו ישראל להצטדק על אי-קיום התורה מפני שקיבלוה באונס, ועונה שחזרו וקבלו את התורה בימי אחשורוש, שכן נכתב במגילה "קימו וקבלו היהודים עליהם ועל זרעם". וכי היאך יכולים לקיים לפני שקיבלו? אלא שקיימו מה שקיבלו כבר בחורב. עד כאן המדרש. דעתי להסביר את המדרש היא שבזמן מתן תורה עם ישראל היה שרוי באופוריה בעקבות כל הניסים שה' עשה עבורם. קבלתם את התורה הייתה על דעת שימשיכו לחזות בנפלאות ה', ואכן בימי השופטים כשהמלאך פונה אל גבעון "ה' עמך גבור החיל", גדעון משיב "ויש ה' עמנו? ולמה מצאתנו כל זאת? ואיה כל נפלאותיו אשר ספרו לנו אבותינו לאמר הלא ממצרים העלנו ה' ועתה נטשנו ה' ויתננו בכף מדין" (שופטים ו). קבלת ישראל על עצמם לקיים את הדת היהודית בימי מרדכי ואסתר, שיא החשיכה, היא הנותנת בכל ימי הגלות.[1]

מגילת אסתר היא הכתב המופתי של הגלות, בתארה את התמודדות יהדות הגולה בעת הסתתרות ההשגחה, כשהעם מפוזר ומפורד במרוחק מארצו בלא נבואה. המגילה כתובה כמו מחזה ותואמת את כללי אריסטו הקלאסיים לאחדות הזמן, המקום והעלילה של האירועים, ובה ארבע דמויות ראשיות. והרי ייצוגן הסמלי של הדמויות:
אחשורוש
מייצג את המלוכה העיוורת והמושחתת השולטת בעולם.
המן
הוא גרוטסקה של רודף הכבוד שלא ישבע כבוד לעולם. אף בעודו מסתולל בכבודו, הוא מפנה ליבו לעלבון ישן וכלום לא שוה לו. בעל הכבוד נחשב פעמים רבות כאויב היהדות. דוגמה מרכזית בתורה היא שפרעה שוב ושוב הכביד את ליבו (ראה שמואל א ו: "ונתתם לאלוהי ישראל כבוד… ולמה תכבדו את לבבכם כאשר כבדו מצרים ופרעה את לבם") מנגד למשה ה"ענו מאד מכל האדם".
מרדכי
הוא היהודי חדור האמונה, שומר הגחלת בכל עוז.
אסתר
היא היהודי המקורב למלכות שעומד על סף התבוללות. גם בכך היא דומה ליוסף, שאולי כמאמץ אחרון לזכור את משפחתו קרא לבנו מנשה "כי נשני אלוהים… את כל בית אבי". אסתר הסתירה את יהדותה ובהתקרבה למלכות היא נהייתה מבודדת מעמה (במשך כחודשיים לא שמעה כלל על גזרת המן) וכמעט איבדה את קשרה אליו (כדברי מרדכי בדבבו את מחשבותיה). כאישה חלשה, אסתר מייצגת את דרך ההישרדות של היהודים בגלות, בפעולותיה בתחבולות.

שני רעיונות מרכזיים המניעים את המגילה, ומקומם המרכזי חוזר ומונצח בסופה, הם: 1. "קראו לימים האלה פורים על שם הפור" (ט, כו). 2. "ונהפוך הוא" (ט, א).

המצב בגולה הוא בסימן הפור, הגורל. היהודים בגולה נשלטים, למראית עין, בידי המלכות. אך באמת המלך של הממלכה העצומה המושלת בעולם אינו שולט בעניינים. המלך הוא סביל, ומוטה ברוב מעשיו בידי עצות ובקשות של מקורביו: המן, אסתר, 'החכמים יודעי העיתים' ו'נערי המלך משרתיו'. התנהלותו אף מבולגנת יותר מכך, שכן, אף שלא מדעת, הוא אומר אחד בפה ואחד בלב. באופן רשמי המלך ייסד "על כל רב ביתו לעשות כרצון איש ואיש", אולם למעשה, אחשורוש הוא אנוכי ביותר ובראש מעייניו לדאוג לטובת עצמו ואח"כ לטובת המקורבים אליו. חוסר השליטה הכללי של בעלי התפקידים הציבוריים בא במגילה לידי ביטוי באמצעים רבים, ביניהם: היין המוציאם מדעתם (שתיית יין נזכרת במגילה 20 פעמים), הכעס המביא אותם לידי אימפולסיביות (נזכר 8 פעמים במגילה), הבהילות והפסיביות בכלל ("ויבהל את תמרוקיה", "הרצים יצאו דחופים", "והמן נדחף אל ביתו"), ובפרט דחיקות המלך בהמן למהר לצורך מרדכי ואסתר ("מהרו את המן לעשות את דבר אסתר", "מהר קח את הלבוש ואת הסוס", "ויבהלו להביא את המן אל המשתה").

היהודים מצידם, כמו בימים קדמונים, משתדלים לפעול באופן מיושב ומחושב. מרדכי ה"יושב בשער המלך" מציל את המלך מקשר, וכן אסתר מתכוננת מראש בתחבולות לקראת בקשתה מהמלך. אך בעצם, דווקא זיקת היהודים ליציבות, היא שמסכנת אותם בחולשתם בין הגויים, כי במצב השגעון של הכאוס השורר בממלכה, ההתנכלות ליהודים היא רק עניין של זמן, מפני שבנאמנותם לתורתם הם אינם נכנעים לגחמות המלכות.

פעולת הגורל נראית בלתי תלויה ברצון האל כשם שאינה תלויה ברצון האדם. למעשה, מסוה הגורל, המסתיר את פני השכינה, מביא למצב בו ההכרה בהתערבות ה' במציאות מבוססת על סמך אמונה יותר מאשר על סמך ידע מובהק, קרי הכרה המבוססת על בטחון פנימי-אישי יתר על בטחון חיצוני-פומבי.

באמצעות 'תהפוכות הגורל' האל המסתתר פועל בהיסתוריה ושוזר את המקרים השונים והבלתי-תלויים לכאורה. סיפור המגילה נכתב בצורה המחזקת את האמונה ואת תשומת הלב להתערבות האלוהית בגולה, אך ורק על סמך סדר המאורעות וצדקתם[2]. בתוצאות המגילה: מרדכי ואסתר הצדיקים עולים לגדולה. להמן הרשע מושב כגמולו ומצבו מתהפך, "תבואהו שואה לא ידע ורשתו אשר טמן תלכדו" (תהלים לה, ח). אחשורוש נטה, שלא מרצונו או מדעתו, לטובת היהודים כנגד המן. "פלגי מים לב מלך ביד ה', על כל אשר יחפץ יטנו" (משלי כא, א). ובאשר לכלל היהודים, התהפך מצבם וחודש אדר "נהפך להם מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב" (ט, כב).

 

פירוש

א, ח: יסד המלך על כל רב ביתו לעשות כרצון איש ואיש- הנדיבות הנאיבית והמטופשת של המלך היא שאיפשרה את התקבלות בקשת המן האיומה ולאחריה גם את קבלת בקשת אסתר הסותרת אותה. כמו כן, קבלתו את בקשותיהם האישיות מעידה כמה מעט באמת אכפת לו ממיליוני הנתינים בממלכתו.

א, י: ביום השביעי- לאחר חצי שנה של התהוללויות לחגיגת התחזקות המלוכה ("כשבת המלך אחשורוש"), ביום האחרון מתהפכת יציבות הממלכה.

א, יא: להראות העמים והשרים את יופיה- אחשורוש רצה לשתף את תענוגות המלוכה עם כל נתיניו ולעשות כרצון איש ואיש. לאחר שניסה לספקם ביין, כעת ניסה לענג אותם על יופי אשתו.
בזמנים כתיקונם, צניעות הנשים נשמרת בקפידה בידי שעשגז סריס המלך, אך בשכרותו, אחשורוש קורא לושתי לחלל צניעותה אל מול כל העם הנמצאים בשושן.

א, טו: מה לעשות במלכה ושתי- עוצמת ושתי כמלכה הוכחה כחסרת כל ערך ברגע האמת של השתגעות אחשורוש. גם המן עתיד לגלות את אותו הדבר על עוצמתו. בניגוד להם, אסתר אינה מפריזה בחשיבות מעמדה כמלכה.

א, יח: והיום הזה תאמרנה שרות פרס ומדי… וכדי בזיון וקצף- זהו הטיעון העיקרי, הנוגע למלך, שבעקבות מעשה ושתי יגיע אליו בזיון. הטיעון האלטרואיסטי שמסביב, שנוגע לכל בני ממלכתו, הוא מסווה תעמולתני להצדקת רצח ושתי.

א, יט: לא תבוא ושתי לפני המלך אחשורוש ומלכותה יתן לרעותה- מאחר שמיאנה לבוא, גזרו עליה באותה הלשון, שלא תבוא.
החל מכאן נקראת 'ושתי', בלא צירוף 'המלכה', מכיוון שמסלקה ממלכותה.

א, כב: להיות כל איש שרר בביתו- כאן בא לידי ביטוי ניסיונו של בית המלוכה בפרס להפיץ את ערכיו השוביניסטיים אל כל הממלכה.

ב, א: ואת אשר נגזר עליה- ושתי בודאי הוצאה להורג, שלולא כן היה יכול להשיב אותה ולא היו נעריו צריכים להציע לו לבדוק בכל נערות הממלכה. המעשים האיומים שברקע תיאור מלכות אחשורוש, עליהם אין הכתוב מדבר במפורש, מתוך חוסר הפתעה והתרגשות לכאורה, מגבירים את הזעזוע מהממלכה המושחתת.

ב, ב: ויאמרו נערי המלך משרתיו יבקשו למלך נערות- הנערים חושבים על נערות.

ב, ה: איש יהודי- לפי שבטו, היה ימיני, ונקרא יהודי על שם ארצו, כי הגלה מיהודה.
בן קיש- בניגוד לשאול שחמל על אגג, מרדכי ישלים את נצחון העמלקי האגגי.

ב, ז: ויהי אמן את הדסה… כי אין לה אב ואם- נכתב להודיע שאינו אביה, וכך אף שלקחו אותה מאצלו, היא יכלה להסתיר את עמה.
הדסה היא אסתר- שם אסתר נגזר מאישתר, אלת הפריון, וכן מרדוכי נגזר ממורדוך, בכיר האלים. בשמה 'אסתר', מקופלת הסתרת יהדותה, כמו גם תפקידה האנושי בקיום רצון האל ממקום הסתתרותו.

ב, ח: ותלקח אסתר- הפועל סביל, להורות שנלקחה בניגוד לרצונה. מסיבה זו גם לא ביקשה דבר בבואה אל המלך. בפסוק טז אומר שוב בצורה זו "ותלקח אסתר".
הגי שמר הנשים- ובפסוק יד נזכר שעשגז שומר הפילגשים. החלוקה בין המעמדות השונים של נשות המלך השונות מצויה במגילה באופן מועט רק בהזכרת המלכה והפילגשים. אצל שלמה למשל, מעיד הכתוב על התפלגות נשותיו, שהיו לו "נשים שרות שבע מאות ופלגשים שלש מאות" (מל"א יא ג). בכל אופן, 'נשים' משמש כשם כללי לרעיות ויכול לכלול גם פלגשים, כמו שכתוב בשמ"ב "ויעזב המלך את עשר נשים פלגשים לשמר הבית" (טו, טז). כנראה שהגי היה אחראי על שמירת הבתולות שכנשות המלך, עוד לא נקבע מעמדן המדוייק.

ב, י: לא הגידה אסתר את עמה ואת מולדתה- ההצדקה העיקרית של המלכים למלכותם היא בייחוסם. אסתר לא סיפרה את יוחסיה כדי שלא ירצה לקחתה.

ב, יז: ותשא חן וחסד- אחשורוש ביקש נערות טובות מראה לבדקן בלילה. הוא לא ציפה כלל למצוא אישה שתעיר אצלו רגשות עמוקים של חסד.

ג, א: וישם את כסאו מעל כל השרים- הכסא הוא סמל למעמד.

ג, ב: וכל עבדי המלך… כרעים ומשתחוים- בלשון 'עבדי המלך' מכונים כל נתיני הממלכה.

ג, ד: היעמדו דברי מרדכי כי הגיד להם אשר הוא יהודי- ונזהר מלהשתחוות. ורמז הכתוב לחובת עמידתו הלא-כפופה, בכתבו את הרהורי ליבם בלשון 'היעמדו'.

ג, ו: ויבז בעיניו לשלח יד במרדכי לבדו… ויבקש המן להשמיד את כל היהודים- המן, בגאותו, לא ראה את מרדכי כיריב שראוי להתאמץ להפילו, ולכן הרחיב את עוינותו לכל עם מרדכי.

ג, ח: מפוזר ומפורד- מפוזר ולא מאוחד למלחמה, ומפורד בידי אויבים שינצחוהו בקלות, וגם לא תהיה הארץ שממה בהיעדרו.
ודתיהם שנות מכל עם- נעיין בטיבן של דברי הביקורת הללו, ונבדוק מה הן הדתות האלטרנטיביות הנזכרות במגילה? "דתי המלך" כוללות את ההשתכרות ("השתיה כדת" א, ח), הריגת ושתי ("כדת מה לעשות במלכה ושתי" א, טו), האיסור לבוא אל המלך בחופשיות ("לא כדת" ד, טז), החובה להרוג את היהודים ("להנתן דת… להיות עתדים ליום הזה" ג, יד), או הציווי ליהודים להנקם מאויביהם; ו"דת הנשים" (ב, יב) כוללת את מירוק גופן במשך שנים עשר חודש.
ולמלך אין שוה להניחם- המן פונה לטיעון ממוני, ואף מנסה, ללא הצלחה, להכניס את אחשורוש ל"פרשת הכסף". התחום הכספי, הוא התחום העיקרי שמסוגל להגיע למסקנות מעוותות שמשפילות חיי אדם לעומת כסף פורח. גם באיגרתו, המן פונה אל כל מדינות המלך בתמריץ הביזה.

ג, יג: מנער ועד זקן טף ונשים- ביטוי זה, שכולל בתוכו את כלל בני העם, מזכיר רק את החלשים שקל לגבור עליהם. זוהי עוד דרך בה המן האגגי מבטא את גישת עמלק של 'כל דאלים גבר' (ולהרחבה ראה פירושי על "מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים" בסוף פרשת בשלח).

ג, טו: והעיר שושן נבוכה- תגובת העיר שושן מתוארת בהתאם למצב העתידי הצפוי לפי רוח האגרות על היהודים. וכן להלן "והעיר שושן צהלה ושמחה" (ח, טו).

ד, ד: ותתחלחל המלכה מאוד- תגובתה הרגשית המופרזת של אסתר בשמעה על בגדי מרדכי, לעומת תגובתה המינימלית והמשתמטת מאחריות בשמעה על גזרת המן, היא תחילת הביקורת על התנוונות אסתר במלכות.

ד, ה: ותצוהו על מרדכי לדעת על מה זה- מפני כובד בקשתו, מרדכי מחכה זמן רב, כחודשיים, ואינו מבקש אותה מאסתר לפני שהיא מגלה רצון מעצמה לסייע לו.

ד, יא: כל עבדי המלך ועם מדינות המלך יודעים- אמצעי רטורי.
אשר יבוא אל המלך אל החצר הפנימית- ולהלן כתוב "והמן בא לחצר בית המלך החיצונה לאמר למלך". מדוע לא יכלה גם אסתר לבוא אל חצר המלך החיצונית כדי לגשת למלך? ראשית, הבא לחצר החיצונה נצרך לחכות עד שהמלך יפנה אליו. בפרק ב פסוק יד תוארה השמירה המגבילה על פילגשי המלך ביד שעשגז, ובכללה איסורן לבוא אל המלך אם לא נקראו אישית. ניתן להניח שגם אסתר המלכה הייתה נתונה למגבלות תנועה בחצר המלוכה (כנראה בשל כך תקשורתה עם מדרכי נעשתה באמצעות שליחים). אם כן, אם אסתר רצתה לפגוש את המלך, היה עליה לבוא אליו ישירות כדי שלא תיעצר בידי משרתיו. שנית, אסתר טענה שהזמן הרב שלא באה אל אחשורוש, שלושים יום, מגדיל את סכנתה, ואילו המן נראה אל המלך באותו היום.
אחת דתו להמית לבד מאשר יושיט לו המלך את שרביט הזהב- בסתמא הורגים את הבא אל המלך אלא אם המלך מתערב להגנתו. כבר מתחילה נצרכה התעניינות אחשורוש באסתר לשם הצלתה, שיפעל להגנתה.

ד, יג: אל תדמי בנפשך להמלט בית המלך- אולי בא הביטוי המיוחד 'תדמי בנפשך' להסב את 'בנפשך' גם על המילה 'להמלט' שלאחריה.
מרדכי מבין את מגמת דברי אסתר ומיד תוקף אותה במירב העוצמה תוך הדגשת חוסר משמעות חייה שלה, הקטנה, לעומת העיקר הגדול של עם היהודים. אך גם בדבריו אלו, מרדכי לא באמת פיקפק בהישמעותה של אסתר אליו, והוסיף בבטחון על מעשיה להבא "ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות". כמו כן, מרדכי גם מלא בטחון בה' ומוסיף "אם החרש תחרישי… רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר".

ד, טז: לך כנוס את כל היהודים- כינוס היהודים במצוות אסתר, ולבסוף גם היתרם "להקהל ולעמד על נפשם" (ח, יא), עומדים כנגד הבידוד עליו הצביע המן בתארו את היהודים בגלות, "ישנו עם אחד מפזר ומפרד בין העמים" (ג, ח).

ה, ג: מה לך אסתר המלכה ומה בקשתך- מלבד במגילת אסתר לא נזכרת בתנ"ך עוצמה של מלכה רק מכח היותה אשת המלך. כנגד השפעת נשותיו מצווה התורה על המלך "ולא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו" (דברים יז, יז).
עד חצי המלכות- המלך מאשר את המלכה בביטוי זה ומציע לה לחלוק עימו את מלכותו.

ה, ד: יבוא המלך והמן היום אל המשתה- תכנית אסתר מתבססת על תגובות אימפולסיביות של המלך, ולכן היא עושה לו משתה יין, שבזמן המשתה הוא מוכן לפעול בפזיזות (כשם שנהג עם ושתי).

ה, ח: אם מצאתי חן בעיני המלך ואם על המלך טוב לתת את שאלתי ולעשות את בקשתי- אריכות דברי הסרק של בקשת אסתר המדומה מעידים שהבחינה בזמן אמת בהתעניינות המלך בבקשתה, ונועדו למשוך את ליבו עוד על אודות בקשתה המסתורית, אותה תשאל למחרת.
יבוא המלך והמן- צירוף אסתר את המן למשתיה נועד להחשיד אותו על אחשורוש. אין דבר המסוגל להפריד בין האוהבים ולהסיתם זה כנגד זה יתר על הקנאה.

ה, ט: ולא קם ולא זע ממנו- לא בלבד שלא השתחווה, אלא אף לא העניק כבוד בשום אופן.

ה, יג: וכל זה איננו שוה לי- המן מכובד בצורה שאינה נתפסת, אך הוא כבר הספיק להתרגל אליה. כעת תאוות הכבוד שלו ממשיכה להציק לו עד ייאוש.

ו, א-ב: בלילה ההוא נדדה שנת המלך… וימצא כתוב אשר הגיד מרדכי- אחשורוש הרגיש חוסר בטחון בנוגע למתרחש בקרב הקרובים אליו ביותר. בעודו חש באוירת קשר הקריאו לפניו על מרדכי ולכן מיהר לגמול לו.

ו, ו: למי יחפץ המלך לעשות יקר יותר ממני- עיוור מתוך אהבה עצמית ותאוות כבוד, המן חשב שכולם אוהבים אותו באותה מידה ורוצים ביקרו. מסיבה זו גם לא הבחין מעצמו ולא עלה על דעתו שמרדכי או מישהו אחר אינו משתחוה לו.

ו, ז: איש אשר המלך חפץ ביקרו- בתוך תיאור נפילת המן הכללית, מגדולה לתלייה, מתוארים שלושה דגמים קטנים לנפילתו התלולה. הראשון היה בצאתו מהמשתה, בו התכבד, אל כעסו על מרדכי. השני היה בתיאורו לפני משפחתו את גדולתו לפני התמרמרותו. וכאן מתואר הדגם השלישי באמצעות הפנטזיה של המן המקדימה להשפלתו.

ו, ט: ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו- כאן מגיעה משאלת המן לכבוד ההמון לשפל הסוואתה. נושא החפץ ביקר כבר נזכר באופן מילולי, רק שבידי שר אחר.

ו, יג: אשר החלות לנפל לפניו לא תוכל לו כי נפול תפול לפניו- חוסר יכולתו של המן לבלום את נפילתו מומחש בפעלים הסבילים "והמן נדחף אל ביתו", "ויבהלו להביא את המן".

ז, ב: מה שאלתך אסתר המלכה- כמו גם בשתי בקשותיה הטפלות הקודמות, אסתר חיכתה שאחשורוש ישאל מעצמו ויביע רצון לעשות את בקשתה לפני ששטחה אותה.
עד חצי המלכות ותעש- על פניו, חשד המלך בהמן מוכרח להתקשר לחשד באסתר, ולא עוד אלא שהיא הייתה הפעילה במאורעות, אך אחשורוש אינו עושה קישור זה והוא בוטח לגמרי בתומת אסתר, ומציע לה את מירב חסדו.

ז, ג: נפשי בשאלתי ועמי בבקשתי- בלשון שנונה זו שוטחת אסתר את שאלתה ובקשתה בהן הסתקרן אחשורוש עד הנה.

ז, ד: ואלו לעבדים ולשפחות נמכרנו החרשתי- שכך מקובל, למכור בעד כסף לעבדות, אך איפה נשמע למכור לשמד, הרג ואיבוד?
כי אין הצר שוה בנזק המלך- כמו בדברי ממוכן על ושתי, גם כאן אסתר מסוה את רגשותיו האנוכיות והבטלניות של המלך במילה 'נזק', באמרה שאין צרת העבדות של עם שלם שוה לערער את שלוות המלך.

ז, ח: והמן נפל על המטה- מקודם "עמד לבקש על נפשו". המלך רואה אותו בזמן אמת נופל לבקש על נפשו (כשם שאסתר בפרק ח תפל לפני רגלי אחשורוש בבקשה), וכתוצאה מכך, תחת להציל עצמו, המן קירב את קיצו.
הגם לכבוש את המלכה עמי בבית- אמר 'הגם', שכעת מאמת את כל חשדותיו הקודמים בדבר בגידת המן ומוסיף עליהם.

ז, ט: ויאמר חרבונה- אולי נקרא כך, בהטיה של 'חרב', משום שגרם למות המן.
חרבונה מגלה את היחס האמיתי של עבדי המלך אל המן, שהסתתר עד כה במעטה הכבוד.
אשר עשה המן למרדכי אשר דבר טוב על המלך- התהפכות יחס המלך להמן נעשתה ממניעים אנוכיים לחלוטין, שלמעשה חסרו כל בסיס מציאותי. תיאור חסידות מרדכי בא להנגידה לנבלותו של המן.

ח, א: נתן המלך אחשורוש לאסתר המלכה את בית המן- חוק 2 מחוקי חמורבי מתאר מקרה בו מתבטא נוהג זה, של זכייה בבית האויב, וזו לשון החוק: "אם איש יאשם במעשה כשפים, הוא יקפוץ בעצמו למים (אל-המים ישפוט). אם הוא יצא בשלום – מאשימו יומת ובית המאשים ינתן לו. אם הוא ימות במים – ביתו ינתן למאשים."

ח, ג: ותוסף אסתר- למרות הצהרותיו לפני בקשת אסתר, אחשורוש לא מילא אחריה בלא מאמץ נוסף מצד אסתר. קבלת בקשת אסתר לא הייתה קלה ביותר עבורו מכיוון שדרשה ממנו למצוא תחבולה להשיב את דברו הקודם.

ח, ה: וטובה אני בעיניו, כי איככה אוכל וראיתי- אסתר בתחנוניה מעיזה להחשיב את האהבה כלפיה כדאגה של המלך. היא כלל אינה מעלה על דעתה שיהיה אכפת למלך מעם שלם מנתיני ממלכתו.
איככה אוכל- לשון נופל על לשון.

ח, ז: הנה בית המן נתתי לאסתר ואתו תלו על העץ על אשר שלח ידו ביהודיים- אחשורוש בא לטעון שכבר מובן לכל שהוא תומך ביהודים. הזכרתו את אסתר בגוף שלישי מעידה שעיקר נמענו הוא כבר מרדכי.

ח, ח: וחתמו בטבעת המלך כי כתב אשר נכתב בשם המלך ונחתום בטבעת המלך אין להשיב- הצעת המלך לעקוף את החוק המבטיח את קיום חתימתו היא רגע אירוני המוכיח כמה הוא מבין שמכתביו חסרי מחשבה וחשיבות.

ט, ב-ג: כי נפל פחדם על כל העמים… וכל שרי… מנשאים את היהודים כי נפל פחד מרדכי עליהם- אנשי הממשל הכירו את המעורבים בפרשיית יחס אחשורוש ליהודים ופחדם התמקד אל מרדכי.

ט, ה: מכת חרב והרג ואבדן- באגרת נכתב "להשמיד ולהרג ולאבד" (ח, יא). חרב מקביל לשמד.

ט, י: ובבזה לא שלחו את ידם- להצהיר שלא התכוונו כלל להרוג לשם ממון, אלא אך להפרע משונאיהם.

ט, יג: אם על המלך טוב ינתן גם מחר ליהודים- בתוך בקשת אסתר, שהשתמשה בבסיס בקשת המן – בקשה מהמלכות להעלים עין ליום אחד ממלחמה פנימית, טמונה ביקורת על מלכות אחשורוש, שבהיקפה הנרחב היא אינה משכילה לשים קץ בדרכי שלום לתככי קבוצות הנתינים השונות.

ט, טז: ונוח מאיביהם והרג בשנאיהם- השיגו את המנוחה בכך שנפטרו מהאויבים שהעיקו עליהם עד כה.

ט, כב: לעשות אותם ימי משתה- "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" (הגדה של פסח). בליל הסדר אנו משחזרים את חוויית יציאת מצרים. מצווה לספר ביציאת מצרים, שמתחילה היינו עבדים והוציאנו ה' מעבדות לחירות. בדומה לכך, המשתה, שבו אנחנו מצווים לאבד שליטה ולהניח לה' לכוון את הגורל, הוא ממצוות יום הפורים.
פסח, חג החירות משעבוד אדם והכניסה תחת יד ה', הוא תחילת בגרות העם המאופק שנגמל מהשעשועים היצריים והפראיים של הגויים. גם בפסח מצווה לשתות, אולם שם זוהי דרך חירות ואף אין לשתות לאחר כוס שלישית (בסוף הסעודה) שמא ישתכר.
פורים הוא שיא ההתבגרות של העם, בעמידתו העצמאית, ללא כל גילוי שכינה, כנגד אימי הגלות. השתייה בפורים באה להנציח את האמונה העיוורת באל, שאינה זקוקה להכוונה ישירה, ולכן היא דרך שכרות ואיבוד שליטה.

ומתנות לאביונים- את יום נצחון היהודים, מרדכי הנציח גם באמצעות החסד המהופך מדרך עמלק.

ט, כג: וקבל היהודים את אשר החלו לעשות- התקדים הספונטני שהעם יצר, סייע לגזירה להתקבל.

ט, ל: וישלח ספרים אל כל היהודים… דברי שלום ואמת- מאורעות המגילה, שנקבעו בחצר המלכות, היו קשורים בחיי אנשים רבים, ובכל זאת נשארו עלומים. לא הייתה כל שקיפות בממלכה. הדרך אל המלך הייתה חסומה, וכל אחד לפי דרגת קרבתו למלוכה ניסה לגלות את עומק ההתרחשויות – העיר שושן מגיבה בהתאם לכתבי הדת המתפרסמים; עמי הממלכה מפחדים מהיהודים בגלל אוירת דבר המלך; השרים, שיודעים מעט יותר מההמון, מכוונים פחדם אל מרדכי. כאן, לראשונה, מרדכי מגלה לכל היהודים את דברי השלום והאמת.

י, א: וישם המלך אחשרש מס- לאחר שלקח את אסתר האסופית, אחשורוש עשה "הנחה למדינות" (ב, יח), אולי מפני שהמלכתה החלישה את מלוכתו. חשיפת יוחסי אסתר, וגידול מרדכי חיזקו את אחשורוש עד שיכל לתת מס גם על הארצות הסמוכות, שאינן תחת מלכותו אלא רק פוחדות ממנו. גם בכך מידמים אסתר ומרדכי ליוסף, שבשררתו הנהיג את מס החומש לפרעה.

י, ב: הלא הם כתובים על ספר דברי הימים- המגילה משתמשת בלשון השכיחה בספר מלכים, להודיע שאין היא מתמקדת בתיאור היסטורי, ועל המחפש אחר העובדות היבשות לפנות לספר אחר.

[1] נוסף על גישה זו להסבר המדרש, המדרש גם מלמד זכות על כל חטאי ישראל הנזכרים בתנ"ך.

[2] האלוהות אינה נזכרת במגילה במכוון. אף שהאמונה בה' מרומזת בדברי מרדכי "אם החרש תחרישי בעת הזאת, רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר", במטרת הצומות, ובדברי חכמי המן וזרש אליו "אם מזרע היהודים מרדכי אשר החלות לנפל לפניו, לא תוכל לו כי נפול תפול לפניו".