יהושע

א,ז: ככל התורה אשר צוך משה עבדי- מיד לאחר מות משה כבר נאמר שתהליך נתינת התורה הסתיים ואותה יש לשמור כעת.

ב, ט: ותאמר אל האנשים ידעתי כי נתן ה'- האויב ניתן בידה, והיא מגינה עליו תוך סיכון גדול מצד המלך. מראש ידעו עמי כנען עד כמה ודאי נצחון ישראל בכיבושה.

ב, כג: ויבואו אל יהושע בן נון ויספרו לו- מטרת הריגול הייתה למען המצביא, יהושע. המרגלים כאן משיבים לו תשובה ולא פונים אל כל העם כמרגלי הדור הקודם. פנייה אל כל העם משמעותה מרידה במושלים והתססה כנגדם.

ג, יג: מי הירדן יכרתון- חציית ים סוף הייתה נחוצה בזמנה כדי להמלט מהמצרים. נחיצות כריתת הירדן היא משום קרבתו ליריחו. השוחה פגיע וקל לנצחו. אם ישראל יתעקבו ויהיו מפורדים בעת מעבר הירדן יוכלו תושבי יריחו לנצל יתרון זה ולהתגרות בהם מלחמה. גם אהוד בן גרא וגדעון שלחו ללכוד את מעברות הירדן שלא יברחו האויבים מזרחה. הירדן הוא מקום מחסום טבעי. אכן, כפי שמתואר בתחילת פרק ה, מלכי כנען השגיחו על ישראל בעת עברם בירדן.

ד, ב: מן העם שנים עשר אנשים- מטרת האבנים להעיד את עדות לוקחיהם על כריתת מי הירדן "כי ישאלון בניכם מחר". השבטים חיו בארץ בנפרד והיה ראוי שיהא לכל שבט חלק בעדות משלו.

ד, יג: כארבעים אלף חלוצי הצבא- מספר זה הוא כ-40% ממספרם שמתואר במפקד בפרשת פנחס. השאר נשארו לשמור על נחלתם ומשפחותיהם.

ד, יט: בעשור לחודש הראשון- ביום זה לפני ארבעים שנה צוו לקחת שה לפסח. לאחר ארבעים שנה הם עומדים לפני מלחמת ירושת הארץ בפסח. לבטא שירושת הארץ היא המשך ישיר ומתחייב מיציאת מצרים.

ה, יג: איש עומד לנגדו וחרבו שלופה בידו- בהתגלות אל משה הסנה שבוער ואיננו אוכל ייצג את ישראל שלא נכחדים על אף הצרות במצרים. כאן המלאך מייצג את ישראל בעת כיבוש הארץ, כשחרבם בידם, האם יזכרו שה' הוא הנלחם להם.

ו, ב: נתתי בידך את יריחו- פתחו בכיבוש יריחו בצורה ניסית והחרמת כל אשר בה לה' להעיד שכך גם בכל שאר מלחמות כיבוש הארץ, הנצחון הוא מה'.

ו, כא: ויחרימו את כל אשר בעיר מאיש ועד אישה… לפי חרב- כאמור "כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה מות יומת" (ויקרא כז, כט).

ז, ז: ויאמר יהושע אהה ה' אלוהים למה העברת- בדומה למשה, בתחילת שליחותו כל כשלון מפיל את רוחו.

ז, טו: והיה הנלכד בחרם ישרף באש אותו ואת כל אשר לו- חרם הוא לשון חזקה בהרבה מהקדש רגיל, המועל בהקדש ישלם את ההקדש חזרה ויוסף חמישיתו. ואילו המועל בחרם מוחרם בעצמו.

ז, כב: וירצו האהלה- רצו משום טרחת הציבור.

ח, ב: שים לך אורב לעיר מאחריה- זהו אחד הלקחים מהטעות בתקיפה הראשונה. ישראל זלזלו באויב עד ששלחו רק 3000 אנשים (והמרגלים הציעו אפשרות ל2000) כנגד 12000 תושבים. מנגד לכך ה' מלמד את יהושע שישתמש בכל תחבולה לכל קרב ולא יזלזל באויב ויסכן אנשים מישראל.

ח, יח: נטה בכידון אשר בידך- יחס משה לישראל היה כמטה משען להקים את העם, לאחדו ולחזקו לעם ה'. יהושע היה מצביא מלחמה שנלחם לפני ישראל בכידונו.

ח, לג: חציו אל מול הר גרזים והחציו אל מול הר עיבל- מסביר שהפירוש בתורה לא היה שיעמדו על ההרים אלא כנגדם.

ט, א: החתי והאמורי הכנעני הפרזי החוי והיבוסי- גם בתורה, כשנזכרים יושבי הארץ, לא תמיד נזכרים כל העממים, והגרגשי הם המושמטים פעמים רבות ביותר. בפרק כד יהושע אומר שנלחמו גם בגרגשי. ובכל זאת משום מיעוט הזכרתם, ובדומה לסיפור יושבי גבעון שנמלטו ממלחמה המתואר בהמשך פרקנו, דרשו חז"ל שהגרגשי ברח לפני שהגיעו ישראל.

ט, ג: וישבי גבעון שמעו את אשר עשה יהושע ליריחו ולעי- הם אמרו ליהושע, ששמעו על שאר מלחמות ה' לעם ישראל במצרים ובסיחון ובעוג. ואולי חז"ל הבינו שהם למדו לומר כך מהגרגשי שברח מסיבות אלו. הגבעונים נבהלו והחליטו לפעול רק כשהמלחמה הייתה מוחשית וקרובה אליהם.

ט, יד: ויקחו האנשים מצידם- אכלו לצורך הברית. כמו בבריתות אברהם ויצחק עם אבימלך, ברית יעקב ולבן, סעודת אצילי בני ישראל לאחר מתן תורה.

יא כ: לבלתי היות להם תחנה- שלא יבקשו על נפשם כמו הגבעונים אלא ילחמו וישמדו מהארץ.

יד, ח: המסיו את לב העם- בדברים כתוב בחטא המרגלים "אחינו המסו את לבבנו" (משורש 'מסס'). 'המסיו' הוא בניין הפעיל של שורש 'מסה', ומתבאר ששם מקום 'מסה ומריבה' שנקרא "על ריב בנ"י ועל נסתם את ה'", לא נגזר מ'נסה' (כמו מסך מ'נסך'), אלא משורש עצמאי 'מסה' אשר דומה ל'נסה'.

יז, ד: ה' צוה את משה- דומה ללשון הלויים בתחילת פרק יא, וללשון כלב בפרק יד. בימים כתיקונם חלוקת הרכוש בין הפרטים בידי החברה מסתמכת על הסטטוס קוו. לאחר כיבוש, שהרכוש עובר בעלות, היה אפשר לצפות שתהיה בעיה גדולה למשפט להתמודד עם חלוקת הרכוש החדשה. לכן, חשובה מאוד הנאמנות המדוקדקת לדבר ה' בתורה כדי למנוע מחלוקות על חלוקת הנחלות. מריבות על שלל המלחמה מפורסמים מאוד. כגון מריבת אכילס עם אגממנון על בריסאיס, אותה לקחו כשלל ביזה, אשר היא המניעה את כל סיפור האיליאדה.

כא, יט: כל ערי בני אהרן הכהנים שלש עשרה ערים ומגרשיהן- נראה שזהו סיכום של תקופה יותר מאוחרת, שהרי באותו הזמן היו רק שני בני אהרן ומשפחותיהם ובודאי חלף זמן רב עד שאכלסו הכהנים שלוש עשרה ערים (כנגד שאר בני לוי שקיבלו שלושים וחמש ערים). בפרשת מסעי, בה מוזכרות ערי המקלט, כלל לא עולה המחשבה עדיין על ערים מיוחדות לכהנים. כנראה זהו ביטוי לאנכרוניזם, כשם שהוזכר מקודם כיבוש לשם בידי דן שמוזכר גם בשופטים וכראה התרחש בתקופה מאוחרת יותר מימי יהושע.
אם כי ראוי להזכיר שגם בתורה, בעת חלוקת השלל לאחר מלחמת מדין בפרשת מטות, מצינו חוסר פרופורציה לטובת הכהנים, שחלקם הוא ביחס של 10% לחלק הלויים, על אף מזעריותם המספרית.

כב, יט: והאחזו בתוכנו ובה' אל תמרדו- העם הפנים לעת עתה את הלקח של האחריות הקולקטיבית ממעשה עכן ומעוון פעור. הם מוכנים לוותר על חלק מנחלתם ובלבד שלא יעבדו אחיהם עבודה זרה.

כד, ל: ויקברו אותו- מתוך שתיאר את קבורת יהושע, המשיך לתאר את קבורת יוסף שהיה מאבות אבותיו, ואת קבורת אלעזר בן אהרן.

 

לסיכום- ספר יהושע עוסק בהתיישבות ישראל בארץ. נושא מרכזי הוא כיבוש הארץ ע"י ה' הנלחם להם, כשם שמבליט יהושע בסיכומו בפרק האחרון של הספר. מפורטות מלחמות כיבוש הארץ וחלוקת הנחלות עפ"י ה'. לראשונה מאז ייסוד העם, מתוארת התנהגות קנאית לה' של כלל ישראל כאשר הם עולים על בני עבר הירדן המזרחי בשל המזבח שעשו.

מודעות פרסומת