הפן הפסיכולוגי של טומאה וטהרה

האדם והאל פועלים בעולם

מזמור קט"ו "לא לנו ה' לא לנו…" שאנו קוראים כשמשלימים את ההלל, מציג את גישת היהדות לשיתוף הפעולה בין ה' והאדם בעיצוב העולם. איננו כאתאיסטים השוללים השפעה אלוהית – "למה יאמרו הגויים איה נא אלוהיהם". ומנגד איננו כעובדי עבודה זרה המגשימים את האלוהות בכל – "עצביהם כסף וזהב מעשה ידי אדם". אלא, גישת היהדות היא שיחד עם זאת ש"ה' עושה שמים וארץ" הוא גם קבע כי "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם". את הבעיה לפיה העוצמה האלוהית, ובכללה ידיעת האל, סותרת את בחירת האדם, ביטל רבי עקיבא במאמרו "הכל צפוי והרשות נתונה". מידת התערבות ה' בניהול העולם בידי האדם השתנתה במשך ההיסטוריה המקראית.

להלן אציע דרך לסקור את תחילת ספר בראשית. האדם קיבל יכולת להבחין בין טוב ורע וחופש לפעול בחירותו. הוא חטא, ומשום כך נבצרים ממנו חיי נצח. הסיבה למניעת חיי הנצח בגין החטא היא שאחר שהאדם חטא עליו לזכך את עצמו, וללא מוות וקשיים למיניהם הוא לא יונע לבצע שום שינוי או לקבע עבור עצמו סדרי עדיפויות. צאצאיו של האדם הראשון חוטאים עד שאבדה תקווה לאנושות מלבד נח והאנושות מושמדת. כאשר אנשי סדום ועמורה חוטאים, אנו מתוודעים לכך שעל מנת להשאיר תקווה לעתיד העיר, דרוש שיהיה בה ציבור בעל יכולת השפעה – עשרה צדיקים.

חופש הבחירה הוא יסוד מרכזי באדם מימיו הראשונים, אך מכיוון ש'יצר לב האדם רע מנעוריו', הקב"ה החליט להעניק לאדם הכוונה אלוהית כדי שייטיב דרכיו. אולם התערבות פעילה של ה' מסירה את האחריות והבחירה מכתפי האדם, לכן התערבותו הייתה מינימלית ויועדה לפעול במלוא עוצמתה לזמן קצוב רק לשם חינוך עמו, שימשיכו לאחר מכן בעצמם להפיץ תורתו. הקב"ה בוחר בשלושת האבות ובעיקר בבניהם ממשיכי דרכם לשם הפצת תורתו בקרב בני האדם. העם יהיה "ממלכת כהנים וגוי קדוש" לה' בשביל שאר האנושות. לשם הטמעת קיום התורה בעם, במשך ארבעים שנה, הוא חונך באופן ישיר במדבר ע"י ה'. נתינת התורה שבכתב היא תוצר של החינוך הנ"ל. ה' כרת עם העם שתי בריתות: בתחילה, ברית חורב, שכוננה את ערכי העם העליונים במצוות שבין אדם למקום ובין אדם לחברו. לאחר החינוך, יחזרו חיי העם למצב הרגיל, ללא התערבות מתמדת של ה', וכן הפרטים יחיו בפחות צפיפות. משום כך נחתמה תקופת החינוך בכריתת ברית שנייה, ברית ערבות מואב, שהתרתה ביחידים מהעם מלמרוד בה', הגם שתגובתו לחטאיהם לא תהיה מיידית כבמדבר ועל אף שיתרחב כעת המרחב הפרטי ויקל לחטוא בסתר.

 

פסיכולוגיה

השתלבותנו כיצורים החיים בעולם משתפרת כל הזמן. אנו עומדים בפני קשיים רבים, גדולים וקטנים, ובתגובה אליהם תהליכי הלמידה בגופנו פועלים ללא הפסקה. לשם התמודדות עם הקשיים נדרש מנגנון למיון הקשיים לפי גודלם בשביל הערכת הסיכוי של האדם לגבור עליהם ולהגיב בהתאם. בעת היתקלות באיום פיזי, התגובות האפשריות מכונות Fight or Flight. אם תוכל לנצח 'הילחם', ואם לא תוכל אזי 'ברח'. ההשלכות ההכרתיות לתגובות אלו הן בהתאמה. כמענה לקושי שהוא לפי כוחנו אנו ננסה למצוא לו פתרון, ואילו מקושי גדול מדי נברח.

קשה לאדם לתפקד כאשר הוא ניצב מול אתגרים גדולים מדי עבורו, ולכן לאחר שהאדם נמלט מהאיום הממשי, נפשו בורחת. היא יוצרת מנגנוני הגנה כדי שלא יצטרך להתמודד עם הקושי שנית. מנגנוני ההגנה מגוונים באופיים ושונים בהיקף עוצמתם. כדי למנוע התמודדות חשופה עם זכרון הקושי, ההגנות עשויות לעוות את הזכרון לפי צרכן עד כדי הדחקתו כליל אל הלא-מודע. לרוב ככל שהחוויה טראומטית יותר, כך היא תהיה פחות זכורה כתיקנה במודעות האדם.

ככלל, התגובה המיידית לאחר טראומה, יכולה להיות הקשה ביותר, בעת שהאדם חשוף לגמרי לקושי הגדול. אח"כ נבנים מנגנוני ההגנה אשר תמיד יבצעו פעולה עודפת, כלומר יהיו להם השפעות מעבר לנדרש. מאוחר יותר, התמודדות נפשית נוספת עם זכרון החוויה הטראומתית יכולה להכניס את החוויה לפרופורציות מתאימות יותר ובכך לרכך את השפעת ההגנה. קל ביותר לעכל חוויה בזמן הקרוב לאחר שקרתה לפני שההגנות פעלו במלוא עוצמתן. תפקיד הפסיכולוג לפי פרויד הוא לחשוף אצל המטופל חוויות מעברו שהדחיקן, כדי שיתמודד עימן כעת ויקל את השפעתן המגבילה על חייו.

למשל, אדם שסבל בעברו מרעב מתמשך, עשוי לאגור אוכל באופן כפייתי בהמשך חייו. בדוגמה זו החוויה הקשה-מדי שהתמודד עימה היא הרעב. תגובתו הפסיכולוגית היא לאגור תמיד אוכל יתר על המידה. התמודדות מנטלית חוזרת באופן הדרגתי עם הקושי תוכל לרכך את תגובתו לטראומת הרעב שחווה מבלי לפגוע כך בסדר יומו.

מבין כל הקשיים בעולם, המוות, החדלון המוחלט, הוא התופעה הטרגית ביותר במלוא משמעות המילה, הן מצד כובד האסון והן מצד חוסר היכולת להמלט ממנו. היחס שלנו אליו יכול למעשה להוות הסבר באופן כללי לכל הנהגותינו בחיים. כל הרגשות, המאוויים והמעשים שלנו נעשים מתוך הכרה במוות המאיים על חיינו בכל עת והם תגובת נגד אליו. לדוגמה, הצרכים והרצונות הבסיסיים ביותר שלנו לאכילה ולשתייה, לאישות, לשינה ולנקיון, שאי-סיפוקם יוביל ישירות למיתה.

בשגרה אנו מרגישים כי אנו מוקפים בחיים. איננו מודעים לאינספור האנשים שחיו בעולם ומתו, מהם רבים במיתות משונות ונוראיות. ואמנם דווקא משום גודל עוצמתו המאיימת, היחס אל המוות מודחק מתודעתנו ולכן אין להתפלא שאיננו מרגישים את השפעתו עלינו.

על התועלת בהתמודדות פסיכולוגית עם קשיים, ובראשם המוות, נעשה סרט מוצלח הנקרא ה"חוש השישי". לילד בסרט יש חוש שישי המאפשר לו לראות מתים. כתוצאה מכך הוא מופנם ומפוחד. לאחר שהוא מתגלגל אל קשר ישיר עם פסיכולוג שהוא בעצמו אדם מת, הילד מתחיל להתמודד עם פחדיו וכתוצאה מכך משתפר תפקודו.

 

קדושת עם ישראל

בעבר, כשעם ישראל חי בארצו, קדושה וטומאה וטהרה היו מצויים בכל מקום בחיים היהודיים. מסכת כלים מעידה על מסורת חיה ומגובשת בעם כלפי אלפי כלים באשר לגדרי טומאותיהם. מבין ששת סדרי משנה רק סדר נזיקין אינו עוסק ישירות בטומאה וטהרה. זרעים עוסק בקדושת הזרעים והמתנות. מועד בהטהרות לקראת הרגל. נשים בטהרת המשפחה. ובקדשים ובטהרות הנושאים הללו במרכז הדיון כל הזמן.

כתוצאה מחורבן בית שני בטלו המצוות המקיפות ביותר ביהדות: הקרבנות שנגעו בעיקר לכהנים ודיני טהרת הגוף שהיו נחלת כלל העם (כל החברים הקפידו לאכול גם חולין בטהרה). הקרבנות בטלו מיד לאחר הרס המזבח, ואילו על שמירת הטהרה עוד הקפידו למשך זמן מה. רמז לתקופה בה בטלו הקרבנות ועדיין נהגה הטהרה הוא נוסח המשניות במסכתות כלים, טהרות וזבים בהקשר לטומאת 'אב טומאה' ו'ראשון לטומאה' הגורס "מטמא שנים ופוסל אחד", או "מטמא אחד ופוסל אחד". כשבמילים 'ופוסל אחד' הכוונה לתרומה שנטמאת גם כשהיא שלישית לטומאה. אבל מדוע לא נאמר 'פוסל שניים', שהרי קדשים נפסלים גם ברביעי לטומאה? אלא שכנראה נוסח משנה זו עוצב בתקופה שלאחר החורבן בה כבר בטלו הקדשים אולם עוד לא בטלה הטהרה ולכן יכלו עדיין הכהנים לאכול תרומה. למעשה, בגלות לא הייתה אפשרות ממשית לשמור כראוי על טהרה, שהרי כבר גזרו חכמים טומאה על כל ארץ העמים, ומשום כך טהרת הגוף איבדה ממרכזיותה ביהדות. כיום נותרה הטהרה נפוצה בדיני מאכלות אסורות, קדושת כהנים וטהרת המשפחה.

נבהיר את המושגים 'קדושה', 'טומאה' ו'טהרה'. קדושה – אנו מצווים "והייתם קדושים כי קדוש אני". הקדושה היא מצב חיובי הבא לידי ביטוי בדרך השלילה ע"י המנעות מדברים מסויימים. קידוש השבת הוא ע"י אי-עשיית מלאכה. קידוש בני ישראל בשלושת ימי הבדלה היה ציווי להינזר מאישה. טהרה – היא מצב נייטרלי המוכן לקבל קדושה. כגון חיות טהורות הראויות להיות מוקרבות. אדם טהור הראוי לבוא למקדש. טומאה – היא מצב מנוגד לקדושה שאינו יכול לקבלה. לטומאה ביטויים רבים והמכנה המשותף שלהם הוא כפי שהסבירו ריה"ל, כל סוג של מגע עם המוות.

כמה הסברים לשיטת ריה"ל על מקרי טומאה בתורה שיחסם אל המוות אינו מובן מאליו:
טומאת יולדת – היולדת היא שטמאה, אולם הולד טהור מאין כמותו. תינוקות שנולדו בטהרה ובודדו מלידתם הוחזקו כטהורים ביותר, והם שטרחו לטהר את הכהן הבא לשרוף פרה אדומה חדשה. היולדת טמאה משום שגוף הולד החי יצא ממנה ובכך כביכול איבדה היא מהחיים.
מאכלות אסורות – המוות מוכרח להיות קשור בחיינו בעת אכילת בשר. על כן באים דיני מאכלות אסורות לצמצם את תחושת המגע עם המוות סביב האכילה.
איסור מנהגים מסויימים של אבילות מנומק בציווי הקדושה. במנהגים אלו יש גם מיני השחתה ("ולא תשחית את פאת זקנך"). יחד איתם ניתן לסווג גם את האיסור להשחית עצי פרי במלחמה. איסורם הוא מצד יחסם למוות, לסטרא אחרא.
הטומאה נובעת מהחוויה הבסיסית ביותר של הקירבה למוות. אין נטמאים ע"י ראייה או שמיעה, החושים הרוחניים והשכליים, אלא ע"י טעם ומישוש, הגסים והממשיים ולפיכך גם המזעזעים ביותר, בחושי האדם, או בקרבה פיזית ומאחדת של הימצאות תחת אותו גג.

 

הרחקת המוות מהחיים הציבוריים

ישנן מצוות המופיעות בהקשר למוות שאין הסבר מוסרי לחייבן, כגון בגואל הדם ובאשת יפת תואר. חז"ל מתרצים אותן באמרם "דיברה תורה כנגד יצר הרע". כשאדם נעשה מודע ברגשו למוות הוא מאבד את רגישותו. הוא מסוגל אף לרצוח באבלו. לכן התורה מקלה איתו בציווייה במטרה לרסן את השלכות המפגש עם המוות לפחות באופן חלקי.

העולם שלנו מלא בפרטים שונים זה מזה הדורשים כל אחד מהם את מקומו. 'כהן' הוא שורש בעל משמעות דומה ל'כון'. איש הדת היהודי, הכהן, הוא הכן, הבסיס, של הציבור ומכוונו. זאת בניגוד לכמרי עבודה זרה שתפקידם הוא ליצור אקסטזה. 'כמר' מציין התפרצות רגשית, כמו שנאמר ביוסף ש'נכמרו רחמיו'.

מפגש עם המוות שומט את הקרקע מתחת לרגליים. הוא מערער את היררכיית המציאות. מעתה הכל לא-חשוב באותה המידה. עצבות המוות מבטלת כל שמחת חיים. השפעת המוות ללא רסן בחיי הפרט יכולה להוביל למעשים הרסניים. על אחת כמה וכמה השפעת תודעת המוות על החברה. הרגישות שצריכה להיות לעם ה' ביחס לעולם לא יכולה לערב צרות כאלו במרחב הציבורי.

אם כן, מובן מדוע לענייני קדושה, טהרה וטומאה היה מקום נרחב כ"כ ביהדות. התועלת הפסיכולוגית בהוצאת הטמא, כמוהו את האבל, מהחיים הציבוריים באה הן למען החברה והן למענו. למען החברה, שלא תיכנס אליה תודעת המוות. למענו, כדי שיוכל לעכל שנית את חוויות מפגשו עם המוות ובכך יצמצם את השפעתו השלילית על המשך חייו.

לסיכום, כדי למנוע הפקרות מוחלטת של האנושות כמו בדור המבול, ועם זאת לחסוך את הדרישה בהתערבות תדירה של הקב"ה בעולם, מתן התורה נועד לשמור על מוסריות האנושות תוך שמירה על החירות שלה. אחת הדרכים המשמעותיות ביותר דרכן התורה כיוונה את החברה לטוב הייתה באמצעות דיני טומאה וטהרה.

כשהתחלתי ללמוד בישיבה, לא מצאתי הרבה עניין בנושא הטומאה והטהרה, התופס נפח כ"כ נרחב בתורה ובמשנה. עם השנים והלימוד גברה ההתעניינות שלי בו. אני מקווה שהמאמר הזה יקרב את הנושא החשוב הזה, ולו במעט, אל לב קוראיו.